כולנו זקוקים לסליחה

"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ..." (א) מתנגן לי בראש במנגינת בית כנסת בימים נוראים. בין ראש השנה ליום כיפור נהוג להוסיף פרק זה בקהילות ספרד ואשכנז. קראתי כי המנהג נוסד על ידי האר"י (ר' יצחק לוריא), אי שם במאה ה-16 ברוח הסתיו הקרירה של צפת ומקובליה. למה דווקא פרק זה? לאר"י היו בודאי סיבותיו שלו, אבל אני מוצאת בפרק הזה הסבר פסיכולוגי עמוק לצורך שלנו בסליחה.

האדם השקוע בתהום הייאוש, בדכדוך עמוק ובאכזבה עצמית מכישלונותיו, פונה לאל ואומר "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ". אני מרגיש אבוד, שוקע במעמקים, במצולות הים, אנא הושט לי יד ועזור לי להתרומם.

דימוי המצוקה האישית כטביעה שולח אותנו לפרק ס"ט המדהים, שבו הופכת מטאפורת הטביעה לנושא מרכזי.

וכך אנו קוראים בתהילים ס"ט: "הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים, כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ. טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד, בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי" (ס"ט, ב-ג). ובהמשך: "הַצִּילֵנִי מִטִּיט וְאַל אֶטְבָּעָה, אִנָּצְלָה מִשֹּׂנְאַי וּמִמַּעֲמַקֵּי מָיִם" (שם, טו). אולי המילה "מַּעֲמַקִּים" נוצרה מחיבור מעמקי – ים/מים למילה אחת? כך או כך תמונת האדם השוקע כה מוחשית בפסוקים הללו.

אני נזכרת בחוויית טביעה נוראה שעברתי כשהייתי ילדה קטנה בת שש. נסענו לטיול, כל ילדי הקיבוץ מכיתות א-ג והגענו לחוף טנטורה, או אולי היה זה שפך נחל אלכסנדר בחוף בית ינאי? אינני זוכרת. לא ידעתי עדין לשחות ומערבולת סחפה אותי הרחק מהחוף... עדיין טעם מי הים המלוחים בפי, תחושת המחנק... ואני מנסה לשאוף אוויר ללא הצלחה כי המים סוחפים אותי מטה, מטה...  ואילולא אותו ילד גבוה מכתה ג' (חנן נבו, שלמען ההגינות והתודות אני שמחה להזכירו) שהבחין בי ומשה אותי (ממש כך) מהים הסוער... מי יודע אם הייתי כותבת כאן היום...

תחושת הטביעה עדין כה עזה כשאני נזכרת באירוע, כל כך מוחשית, עד שאני מתקשה להאמין שחלפו 55 שנה מאז. "בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי" (ס"ט, ג) ולא נותר לי אלא לזעוק "הַצִּילֵנִי!" "קְרָאתִיךָ!".

זוהי תחושתו של האדם שבכל פעם מחדש נכשל בניסיונו להתגבר על חולשותיו. אנחנו מנסים להתגבר, להאמין שהפעם זה יצליח אך זה כל כך קשה ושוב אנחנו נופלים... הייאוש העצמי הולך וגובר. האדם כבר לא מאמין בעצמו ושוקע אט אט "בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד" (ס"ט, ג). מידת הדין לא מאפשרת לנו לראות אפילו שביב תקווה.

הדרך היחידה להיחלץ מהטיט הטובעני היא דרך הסליחה.

אנחנו נאחזים במי שמושיט לנו יד ומבקשים: אל תתחשבן אתנו, כי "אִם עֲו‍ֹנוֹת תִּשְׁמָריָ-הּ אֲדֹנָ-י, מִי יַעֲמֹד?!" (ג) אנו פונים אל מי שיש בגדולתו יכולת לסלוח, לגונן ולהאמין בנו למרות הכול, ולתת לנו צ'אנס נוסף. "כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה"! (ד) אם לא תפעיל את מידת ה"אל רחום וחנון..." שלך, אנחנו כביכול אומרים לו, מי יוכל לשרוד את החיים האלה? אתה שמידתך היא "חֶסֶד", אנא  סלח "לְמַעַן תִּוָּרֵא" (ד).

כי אם לא תפעיל את רכות הסליחה מי יוכל לעמוד בדרישות ולעבוד אותך? ליראה אותך? ללא סליחת האל, וסליחתנו שלנו לחברינו ולעצמנו אי אפשר להתחיל לעלות ממעמקים, לנשום אוויר ולייחל ל"פְּדוּת" (ז).

באדיבות אתר 929