בין נבואה לחזיון

ספר דניאל שייך, לפי חלוקת המסורה, לקובץ הכתובים ולא לקובץ הנביאים, ומכאן יש אסמכתא לשיטה, שאין האיש דניאל נחשב בין הנביאים, ואף חזיונותיו הכתובים בספר דניאל אינם נחשבים לחזיונות נבואה. ההסבר המתקבל ביותר על הדעת לעניין זה נמצא בפירושו של רש"י למסכת מגילה (דף ג ע"א), המבאר שלנביא נחשב מי שנצטווה ללכת אל העם ולספר לו את חזיונותיו כדי להוכיחו או לנחמו. אבל דניאל לא נצטווה להטיף לעם, ועל כן איננו נביא, אף על פי שראה בחזיונותיו מלאכים ושרפים וכסא הכבוד של מעלה. ואמנם היו רבים מחכמי ישראל שחלקו על השקפה זאת והשתדלו להוכיח שדניאל נמנה בין הנביאים וחזיונותיו הם נבואות ממש, וקביעת הספר בקובץ הכתובים אינה מוציאה את האיש דניאל מכלל הנביאים, ואף לא את חזיונותיו מכלל הנבואות. ולהשתדלות להוכיח שדניאל הוא נביא ממש הייתה משמעות החורגת מעבר לחקירה בשאלת תכונותיה של הנבואה: בחזיונות דניאל יש הרבה הבטחות על הגאולה והישועה באחרית הימים. ומחשבי הקיצים שבכל הדורות היו נאחזים ברמזים שבחזיונות דניאל, וחשבו, שאפשר לדעת על פיהם את התאריך המדויק, שבו תבוא הגאולה השלמה. ועל כן היו מחכמי ישראל שסברו, שכדי לחזק את האמונה בגאולה העתידה יש להטעים את גודל המעלה הנבואית של דניאל, אשר חזה את החזיונות המבטיחים על הגאולה. ובעניין זה יש לומר, שהקביעה שדניאל הוא חוזה בלבד ולא נביא,  ושספר דניאל הוא מספרי הכתובים ולא מספרי הנביאים, אין בה כדי למעט בחשיבות ערכו של האיש, או של הספר, ולא בתקפם ובאמיתותם של החזיונות וההבטחות שבו. ואין אנו עוסקים כאן בצד הנעלם של תכונות הנבואה ורוח הקודש, אלא בצד הנגלה שבהן. ולפי הצד הזה נביא בישראל הוא מי שנצטווה ברוח הקודש אשר שרתה עליו ללכת ולדבר באזני העם את הדברים אשר נאמרו לו בהשראה אלוהית. במילים אחרות – השליחות אל העם היא התכונה היסודית של הנבואה בישראל. ומי שחזה חזיונות ברוח הקודש, אף אם הם נשגבים ונעלים, אבל לא נצטווה במישרים לפרסמם לקהל ישראל, אינו נחשב לנביא ודבריו אינם דברי נבואה, אף אם הם דברים קדושים ואמיתיים. ועל פי תפיסה זו הבדילה מסורת ישראל בין ספרי 'נביאים' לבין ספרי ה'כתובים',  וקבעה את דניאל בין הכתובים. ועוד: גם לשונו ותוכנו של ספר דניאל מעידים עליו, כי אין הוא ספר נבואות אלא ספר המספר על מאורעות וחזיונות המבוססים על דברי הנביאים שקדמו לדניאל.  דניאל בעצמו מספר בראש פרק ט: "אני דניאל בינותי בספרים, מספר השנים אשר היה דבר ה' אל ירמיהו הנביא למלאות לחרבות ירושלים שבעים שנה... ואתפללה לה'" וגו' (דניאל ט' ב-ד). ובהמשך הדברים דניאל אומר בתפילתו: "חטאנו, ועוינו, הרשענו...ולא שמענו אל עבדיך הנביאים אשר דברו בשמך" וגו' (דניאל ט' ה-ו). דניאל החוזה מתאר כאן את עצמו כעומד בזמן שכבר נסתיימה תקופת הנבואה בישראל. הוא הוגה בספרי הנביאים אשר בידו, ושם הוא מוצא את הבטחת ירמיהו, שלאחר שבעים שנה של חורבן תבוא הגאולה ותבנינה חרבות ירושלים. והוא מתאבל ומתפלל אל ה', בראותו שלא נתקיימה ההבטחה הזאת במלואה, והוא מתוודה לפני ה' על חטאות ישראל, שלא שמעו לדברי הנביאים, ובעקבות תפילתו, דניאל זוכה לחזון המבאר לו ששבעים השנה שבנבואת ירמיהו הן סמל ל"שבעים שבועים", כנראה: שבעים שמיטות, כלומר: שבעים שנים כפול שבע, שנגזרו על ירושלים ועם ישראל בטרם תבוא הגאולה השלמה.

גם חזון זה של דניאל, המוציא את דברי הנבואה של ירמיהו ממשמעותם הפשוטה, נתפרש בדורות הבאים בדרכים רבות ושונות זו מזו, ואין זה עניין לשיחתנו זו. לנו חשוב לציין כאן, שאף על פי שדניאל מזכיר בדבריו את שמו של ירמיהו הנביא בלבד, ברור הדבר מתוך חזיונותיו וסיפוריו, שכל דברי הנביאים כולם הם הבסיס לדברי דניאל, וחזיונותיו. דברי נבואת ישעיהו הם כעין מסגרת לספר דניאל. הוא פותח בסיפור שנבוכדנאצר מלך בבל עלה על ירושלים ולקח את כל כלי המקדש והביא אותם אל בבל, וכן לקח ילדים מבני ישראל ומזרע המלוכה, וציווה ללמדם ולחנכם להיות משרתים בהיכל מלך בבל. והדבר ניכר, שסיפור זה בא ללמדנו, שנתקיימה נבואת ישעיהו לחזקיהו: "הנה ימים באים ונישא כל אשר בביתך... בבל ומבניך אשר יצאו ממך אשר תוליד יקחו והיו סריסים בהיכל מלך בבל" (ישע' ל"ט ו-ז). וספר דניאל מסיים בדברי המלאך אל דניאל: "ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין" (דניאל י"ב יג). ההבטחה: "ותנוח" רומזת לפטירתו של דניאל מן העולם, והיא מיוסדת על דברי נבואת ישעיהו על הצדיקים הנפטרים מן העולם: "יבוא שלום ינוחו על משכבותם הלך נכחו" (יש' נ"ז ב). וההבטחה הסמוכה לה: "ותעמד לגורלך לקץ הימין", רומזת לתחיית המתים. ועל תחיית המתים נאמר בחזון המסיים את דניאל: "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם, ואלה לחרפות לדראון עולם" (דניאל י"ב ב). הבטחה חזונית זו מיוסדת על צירוף שתי נבואות שונות של ישעיהו. הנבואה האחת: "יחיו מתיך, נבלתי יקומון, הקיצו ורננו שכני עפר" (ישע' כ"ו יט). והנבואה השנייה היא בסיום ספר ישעיהו: "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר" (ישע' ס"ו כד). גם צורת התגלות החזון אל דניאל דומה לצורת התגלות הנבואה אל ישעיהו. דניאל מתאר את האימה והרעדה שאחזו אותו בשעה שראה את חזונו:"ואראה את המראה הגדולה הזאת ולא נשאר בי כח" (דניאל י' ח); "עמדתי מרעיד" (שם יא); "נהפכו צירי עלי ולא עצרתי כח" (שם טז). ומעין זה תאר ישעיהו הנביא את הרגשותיו בשעה שראה את חזון מפלת בבל: "על כן מלאו מתני חלחלה, צירים אחזוני כצירי יולדה, נעויתי משמוע, נבהלתי מראות" (ישע' כ"א ג). בנבואה ההיא שבישעיהו מתוארת מפלת בבל בשעה שהשרים עסוקים במשתה: "ערוך השולחן, צפה הצפית, אכול ושתה, קומו השרים, משחו מגן" (ישע' כ"א ה). ובדניאל פרק ה מסופר, כיצד נתקיימה הנבואה הזאת, ונהרג בלשאצר מלך בבל בלילה שעשה בו משתה, ומלכותו ניתנה למדי ופרס. ועוד: הסיפור על הצלת חנניה, מישאל ועזריה מכבשן האש (בדניאל פרק ג), בא לתת לנו דוגמא מוחשית לקיום הבטחת נבואת ישעיהו: "כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך" (ישע' מ"ג ב).

גם דברי נביאים אחרים משמשים יסוד לחזיונותיו של דניאל. כגון: מראה האיש לבוש הבדים (דניאל י"ב ז) מקורו בנבואת יחזקאל: "ואיש אחד בתוכם לבוש בדים" (יח' ט' ב). אלא שיחזקאל ניבא זאת על החורבן, ובא דניאל בחזונו, והפך את סמל החורבן שבנבואת יחזקאל לסמל הבטחת הישועה. ודבר זה בא ללמדנו על שיטתו הכללית של דניאל בחזיונותיו: אין הוא מלקט באקראי דברים מחזיונות הנביאים, ואף אינו בא לסלף את המשמעות הפשוטה של חזיונות הנביאים, אלא חזונות הנביאים משמשים לדניאל כאבני יסוד לבניין חדש, בניין חזיונותיו שלו עצמו. ובבניין הזה מתגלית המשמעות הנצחית של דברי הנבואה, משמעות שהייתה נעלמת על ידי המשמעות המילולית הראשונה שהיתה לדברי הנבואה בשעה שבה נאמרו, כגון: ישעיהו הנביא הבטיח לחזקיהו שסנחריב לא יוכל לכבוש את יהודה, ואמר ישעיהו לחזקיהו: "אל תירא מפני... מלך אשור, הנני נותן בו רוח, ושמע שמועה ושב אל ארצו, והפלתיו בחרב בארצו" (ישע' ל"ז ו). ודניאל בחזונו מוצא בהבטחה זו הבטחה כללית המכוונת גם לתשועה שייוושעו ישראל באחרית הימים מידי האויב הגדול, המכונה "מלך הצפון", ועליו דניאל חוזה: "ושמועות יבהלוהו ממזרח ומצפון... ובא עד קצו ואין עוזר לו" (דניאל יא מד).