הוי היורדים למצרים לעזרה

פלירט שבין ישראל למצרים, ימיו כימי שתי הארצות האלה: מלחמה הופכת ברית; ברית ההופכת למלחמה; יחס של אמון מול יחס של חשד. בשיחה זו נעמוד על כמה פנים של היחסים המורכבים של ישראל עם מצרים.
אחת ממצוות המלך היא:  
"רק לא ירבה לו סוסים, ולא ישיב את העם מצרימה, למען הרבות סוס, וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד". 
 
כאילו אמר הכתוב כי אחת ממצוות המלך היא לדאוג לבל יהיה הקשר עם מצרים חזק מדי.
שלמה המלך היה זה שהרבה סוסים, והשיב את העם מצרימה. האם שמרה לו מצרים אמונים? לכאורה, כן, שהרי בת מלך מצרים הייתה לו לשלמה לאישה. למעשה, כאשר הדד קם "לשטן לשלמה", והיה צריך מקום להתארגן וממנו לנהל את פעולות החתרנות שלו (היום קוראים לזה "לפתוח משרד הסברה") - הציע לו פרעה מלך מצרים את ארצו כמקום מקלט.
האוריינטציה המצרית רווחה בעם, ולעתים חשבו כי ברית עם מצרים היא הדרך לחזק את ישראל. נגד השקפה זו קורא ישעיהו הנביא:
"הוי היורדים מצרים לעזרה, על סוסים ישענו, ויבטחו על רכב כי רב, ועל פרשים כי עצמו מאוד, ולא שעו על קדוש ישראל, ואת ה' לא דרשו" (ישעיהו לא). 
 
הרמז ברור: ישעיהו קושר את מצרים עם סוסים, במקביל לפסוק בספר דברים, האוסר ללכת מצריימה, כדי לקנות סוסים. אלא שישעיהו מסיט את נקודת המוקד של הפסוק לרעיון שהוא מביע: "הוי היורדים מצרים לעזרה, על סוסים ישענו". ישעיהו מוכיח את העם על שהם בוטחים במצרים, ועל כך שהם שמים את מבטחם בסוסים.
ואמנם, עוד באותו דור, עולה אשור על ירושלים, והוא קורא אל נציגי ישראל:
"על מי בטחת כי מרדת בי? הנה בטחת על משענת הקנה הרצוץ הזה, על מצרים, אשר יסמך איש עליו, ובא בכפו ונקבה, כן פרעה מלך מצרים לכל הבוטחים עליו" (ישעיהו לו). 
 
אשור, הוא עירק של ימינו, עוין את מצרים, וגם זאת בדומה למתרחש סביבנו. רבשקה מפקד צבא אשור מלגלג על הנשענים על מצרים. להישען על מצרים, קורא רבשקה, דומה לאדם הנשען על קנה, לא זו בלבד שאין לו משענת אלא שהקנה עצמו מנקב את כפו של הנשען. להישען על מצרים, מלגלג רבשקה, זה לקבל דקירה ממצרים עצמה. ברגע המכריע, כאשר הנשען מעביר את כובד משקלו על הקנה כדי שלא ליפול, או אז מפסיק הקנה להיות משענת, והופך להיות חץ דוקר, הנכנס לכפו של הנשען.
מול הגישה המחייבת שלום עם מצרים, הייתה גישה המחייבת שלום עם אשור. אשור הן הציע כל טוב:
"עשו אתי ברכה, וצאו אלי, ואכלו איש גפנו ואיש תאנתו, ושתו איש מי בורו עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם, ארץ דגן ותירוש, ארץ לחם וכרמים" (ישעיהו לו).
 
ומה עונה על כך הנביא ירמיהו, מאתים שנה אחר כך?
"ועתה מה לך לדרך מצרים לשתות מי שיחור, ומה לך לדרך אשור, לשתות מי נהר". 
 
ובהמשך:
"מה תזלי מאוד לשנות את דרכך, גם ממצרים תבושי, כאשר בושת מאשור. גם מאת זה תצאי וידיך על ראשך, כי מאס ה' במבטחיך, ולא תצליחי להם". (ירמיהו ב). 
 
עוד דור עובר, והנביא יחזקאל נושא דברו. גם הוא משווה את ההשענות על מצרים ועל אשור:
"שתים נשים בני אם אחת היו, ותזנינה במצרים בנעוריהן זנו... ותהיינה לי, ותלדנה בנים ובנות, ושמותן שומרון אהלה, וירושלים אהליבה...". 
 
ובסיום הנבואה הקשה:
"הנני מעיר את מאהביך עליך, את אשר נקעה נפשך מהם, והביאתים עליך מסביב... והפשיטוך את בגדיך, ולקחו כלי תפארתך, והשבתי זמתך ממך, ואת זנותך מארץ מצרים, ולא תשאי עיניך אליהם, ומצרים לא תזכרי עוד" (יחזקאל כב).