הכרת האחים בחטאם כלפי יוסף

חסידים מוסרים בשם הרבי מקוצק ש"פרשיות החורף מכוסות באדרת כבדה". כוונת הדברים שבפרקי בראשית טמון לקח רב ומחשבה עמוקה; אלא שהללו נמסרו כסיפורים ולא בצורה מפורשת. עטויים בצעיפי תעלומה ומכוסים באדרות חורף שעירות, כמתאים לעונת הקרה. מתחת לאדרת זו מסתתרים דברים נכבדים יותר מאלה שבפרשיות האביב והקיץ, והרי פרשיות אלו מלאות מצוות וצווים, כללים ופרטים אשר יעשה אותם האדם, ובמה איפוא זכותן של הפרשיות הסיפוריות יותר על הפרקים החל מ"החודש הזה לכם", המלאים במצוות?!

    ואכן אף החכמים הראשונים כבר עמדו על כך ש"יפה שיחתן של עבדי-אבות מתורתם של בנים שאפילו ריצת רגלים של אליעזר עבד אברהם צריך הכתוב לכתוב והשרץ שהוא מגופי-תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מרבוי המקרא" (בראשית רבה, ס). דומה ששורש הדברים בחלוקה שבין הצווי שהוא מעצם טבעו לעתיד לבין הסיפור שהוא מתייחס לעבר. הפרשיות הדנות במצוות הן במידה ידועה פרשיות תאורטיות, בבחינת "הלכה", ואילו הפרשיות על אבות העולם והאומה מספרות כיצד נתבצעו התאוריות הללו בחיי המעשה, כיצד הכניסו אורחים, כיצד התפללו על רשעים, כיצד שומרים פועלים שכירים על רכוש הבעלים וכו'. משום כך האריכה התורה בסיפור המעיד על הקיום המעשי של כללי התורה ומצוותיה. מתחת לאדרת הכבדה מסתתר הלקח הטמון בפרשיות האלה – ביצוע של ערכי התורה המוסריים.

לאורך כל ספר בראשית אנו מגלים מריבות בין אחים: קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, ולאחרונה יוסף ואחיו. בכל המקרים פרט לפרשת יוסף אין איחוד והשלמה בין האחים, הקרע בחיי המשפחה לא שב להתאחות.

קין, לא זו בלבד שקם על אחיו והורגו נפש, אלא שהוא אף מתכחש לחטא ושם עצמו תמים: השומר אחי אנכי?!

ישמעאל המצחק בעבודה-זרה אינו מסוגל לקבל את תורת בית אברהם והוא מקלקל את התפתחותו הרוחנית של יצחק. הוא מורחק מבית אביו והוכיח סופו על תחילתו – אשתו מארץ מצרים, מבית אמו, כדבר חז"ל: "זרוק חוטרא לאוירא ועל עיקרה הוא קאים" (בראשית רבה נ"ג, טו ומופיע ברש"י לבראשית כ"א, כא). האווירה בבית אברהם לא שינתה את מהותו. עיקרו ושורשו בארץ מצרים השטופה בגלולים.

אצל יעקב ועשו מגיעים הסכסוכים עד לידי כך שעשו זומם להתנקש בחיי אחיו, אך בסופו של דבר מגיעים האחים לידי יחסים של פיוס; אלא שכל זה אינו אלא לשעה קלה. מיד אחר כך בא הפירוד: "וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה" (ל"ג, טז)

מיוחדת במינה היא פרשת יוסף ואחיו. הקנאה בין האחים הגיעה לעיתים כמעט עד לידי שפיכות דמים, וף על פי כן, שלא כדוגמת המשפחות האחרות, בא האיחוד הגמור בבית יעקב "וינשק לכל אחיו ויבך עליהם" (מ"ה, טו). אולם עד לאותם רגעים נעלים של הסרת המחיצות וגילויי האחווה העמוקים היתה התנהגותו של יוסף מוזרה עד למאד. לא זו בלבד שהוא נמנע מלהודיע לאביו על המוצאות אותו, אלא שהוא אף מצר לאחיו ובעקיפין אף לאביו הזקן. וכל כך למה? כי יוסף רצה להביא את אחיו לידי הכרה עצמית בחטאם. אכן יכול היה יוסף להעתיר על אחיו דברי תוכחה ומוסר ובלי ספק הם היו מקבלים זאת בהבנה, אולם במקרה זה היו הדברים באים מחוצה להם ואפשר שבלבם פנימה לא היתה ההכרה בשלה במעשה המכירה. מגמתו של יוסף היתה איפוא חינוכית לשמה, ולמטרה זו היו כדאיים כל הקרבנות: צערם של האחים, צערו של הזקן, מאסרו של שמעון ובלבד שהאחים יאמרו: "אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו. על כן באה עלינו הצרה הזאת" (מ"ב, כא).

וידוי זה, שבא מפנימיות לבם של אחי יוסף, הוא שסלל את הדרך לאיחוד המחודש של שבטי ישראל, הן בדורו של יעקב והן בדורות הבאים.

מיוחדת במינה פרשת מכירת יוסף על לקחה המוסרי: הכרה עצמית בחטא והוידוי עליו, רק בהם יש כדי בכדי למחות את רשמי החטא ולאחות קרעים באדם עצמו, בינו לבין חברו ובינו לבין המשפחה והחברה.