ותקראנה לו השכנות בשם
וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּתֵּן ה' לָהּ הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן: וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל: וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים: וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶנֶת: וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד הוּא אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד: (רות ד, יג-יז)
מהי משמעות קריאת השם בידי השכנות, ולא בידי אמו, אביו או נעמי? עוד קשה: שלושה פסוקים ניצבים בתווך בין תיאור לידת הילד ובין קריאת שמו. מה מקופל בפער זה?
הכתוב מתאר את לידת הבן, ואך מתבקש הוא שבסמוך לציון לידתו הוא ייקרא בשמו. אם נשאל את עצמנו מי אמור לקרוא בשמו של הילד, נגלה שהתשובה לשאלה זו אינה פשוטה. בועז אינו אביו במלוא מובן המילה, שהרי הוא משמש מעין יבם המקים את שמו של המת. רות מכוונת כולה אל הגאולה, והיא עשויה לחשוב שהכתובת היא נעמי. ומה בדבר נעמי?
נחזור אל הכתוב, ונגלה אנקדוטה החבויה בין מילותיו: הבן נולד, אין תיאור לקריאת שמו, ופירוש הדבר ששלושת הנוגעים בדבר - רות, בועז ונעמי - מתקשים להכריע מי מהם אמור לספק את התשובה. והנה, בחלל הפנוי שנוצר מתייצבות הנשים ובפיהן מוצא: "בָרוּךְ ה' אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם". בדבריהן הן פונות אל נעמי ומשייכות אליה את הגאולה, ובהתאם מתבקש שהיא זו שתקרא בשמו של הילד. באופן כמעט מפורש, הן מציינות את קריאת שמו כאירוע שעומד להתקיים: "וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל", וכמו דוחקות בנעמי להתייצב ולקרוא את שמו בישראל. בפסוק נוסף הן מברכות על העדנה לה היא תזכה מהבן משיב הנפש ומהכלה האוהבת הטובה לה משבעה בנים. כל אלו הם סיבות טובות להתייצבותה בעמדת הקוראת בשמו של הילד. מסתבר שבתום דברי הנשים, העיניים היו נשואות אל נעמי - האם תרים את הכפפה, תממש את מעמדה ותקרא בשמו של הילד?
ומהי תגובת נעמי לאלו? נעמי, המכירה היטב את עמדת 'פינוי המקום', מתרחקת מן המיקוד בעצמה, ומן הרווחים שבהם היא עשויה לזכות. בצעד ראשון היא נרתמת - נוטלת חלק בגידול הילד: "וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ"; לצד זאת, היא מגדירה את מעמדה: "וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶנֶת". נעמי רואה את עצמה כאומנת, ובהתאם היא אינה עומדת לקרוא בשמו. ושוב חוזרת השאלה ומנסרת חלל האוויר - מי יקרא בשמו של הילד?
אל החלל הפנוי שנוצר, נכנסות כעת השכנות: "וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד". לא רות או בועז - הוריו הביולוגיים - קוראים בשמו; לא נעמי שהוא לה גואל והיא לו כאומנת, ואף לא 'הנשים' המגלמות את הקהל במובנו הרחב. השכנות, המגלמות סוג של ממוצע בין קרוב לבין רחוק, קוראות לו בשם. בטרם הקריאה הן פותחות בהכרזה, מעין הבהרה: 'יולד בן לנעמי'. בדומה לנשים, הן מניחות את האצבע על נעמי, אך בשונה מהן הן מעיזות וקוראות לו בשם: 'ותקראנה שמו עובד'. העזה זו מקפלת בתוכה את עומק הסיפור על קנה המידה של האחווה והאמון שנוצרו בינן לבין נעמי ורות, עד כדי המחשבה שהן אלה תוכלנה לכוון ולקרוא לילד בשם המיוחל.