לאחר עיוננו בשלמי הבקר, נבחן את פרשות שלמי הצאן, וננסה לראות את הייחודיות שלהן זו מזו ושתיהן מן הבקר. נראה כי ניתן להמשיך את ההדרגתיות שהצגנו עד כה בקרבנות הנדבה, ולהציע כי שלמי הבקר משויכים יותר לעולמה של העולה בהתבטלות כלפי השכינה ובהעלאת ריח ניחוח, לעומת שלמי הצאן המדגישים את היותם 'לחם אשה' המוגש באופן אנושי.