לך לך

לך לך

את פרשת לך-לך פותח דבר ה':

"ויאמר ה' אל אברם - לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך".

במבט ראשון נראה הציווי כמורה על עזיבת מקום מגורים והליכה אל הלא נודע, אך המדרש (ע"פ פירוש רז"ו) מאיר בו הבנה עמוקה יותר לגבי תוכנו ולגבי התהליך העומד ברקע:

"ר' יצחק פתח "שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך". אמר רבי יצחק: משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת. אמר: תאמר שהבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו: אני הוא בעל הבירה. כך, לפי שהיה אבינו אברהם אומר: תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג? הציץ עליו הקב"ה ואמר לו - אני הוא בעל העולם...".

ר' יצחק קורא בפרק מ"ה בתהילים, שאברהם אבינו נדרש לשכוח את עמו ובית אביו. ה' מצווה אותו לא רק לעזוב - מעשה פיזי גרידא, את הסביבה בה גדל, אלא להתנתק מהם באופן תודעתי 'לשכוח מהם'. לכן גם מתאר הפסוק שאברם שכח את עמו ורק אחר כך את בית אביו, כי כך היא דרך העולם.

אך בכך אין די. ר' יצחק מסביר מהו התוכן של ביתו של אברהם וכיצד יוכל 'לשכוח' אותו כך שלא יישאר ממנו שריד ופליט. תוכן זה אינו ממשי; הוא מציאות רוחנית-תודעתית. לכן, על מנת לסבר את אוזננו, יש צורך במשל.

מדובר באדם ההולך ממקום למקום, ובהגיעו למקום חדש הוא מגלה בניין בוער. את בעליו הקודמים הוא לא הכיר, ולפי מצבו הם כנראה נטשו אותו. במציאות כזו - קשה לתפוס שיש עוד מישהו שאיכפת לו מהבירה. לפתע קורה הלא צפוי, ובעל הבית מגיע. לו היה הבית עומד על תילו בתפארתו - אין פלא שבעל הבית; יופיע אך בבית שרוף?!

כך, מחדש ר' יצחק, נגלה ה' אל אברהם, ובמידה מסויימת יכול להיגלות לכולנו. אברהם ראה עולם מפורק מאמונה כלשהי, מיציבות, מכל אותם דברים שהאדם חושב שבהם הוא יכול להיאחז. עולם שכזה מעיד לכאורה על כך שגם אם היה לו בורא - הוא כבר אינו מתעניין בו. בתוך הכאוס אין דבר טבעי יותר מאשר להתייאש ולשקוע. אך לפתע, דווקא מתוך ולתוך התודעה הזו, פורצת התגלות ה'. חלקי המציאות הפרודים מקבלים משמעות, הקשר ביניהם לא מובן אבל הוא ידוע וקיים. אין בהתגלות ה' תשובה מובנת לשאלות ולתהיות, אבל היא מניחה את הנפש.

כך שכח אברהם את בית אביו, את הסתמיות וחוסר התוכן, ונענה לקריאת ה' "לך לך". לא ממקום למקום, אלא אליך - אל המקום החדש שגילית בעצמך.