מלחמת מדיין ושללה

מלחמת מדין ושללה

בתיאור המלחמה במדיין, מבליטה התורה את נושא חלוקת השלל. התורה מצווה לחלק את שלל המלחמה מחצה על מחצה בין היוצאים למלחמה לבין היושבים על הכלים. כל המשתתפים מקבלים חלק בשלל, אך הלוחמים מקבלים יותר (כיוון שמספרם היה כמובן קטן יותר).

העיקרון של חלוקה בין הלוחמים לבין היושבים על הכלים נועד למנוע את הפקרות הביזה, שההלכה בספרי מגדירה אותה כגזל ("מלמד שצדיקים היו ולא נחשדו בגזל"). ביזה אינה רק נתעבת מבחינה מוסרית, אלא גם מהווה גזל. ככל הנראה, שלל המלחמה שייך לעם ישראל כולו, ומי שלוקח אותו - גוזל אותו מהעם. הלוקח שלל הופך את המלחמה למלחמה פרטית שלו, כדי למלא את כיסיו או כדי להביא שבויים כפועלים לביתו. התורה פוסלת את הנורמה הזו, ומצווה לחלק את השלל בין כל השותפים במלחמה.

הנורמה המוסרית הגבוהה הנלמדת מהתורה היא שלא לקחת שלל כלל. זה היה מנהגו של אברהם אבינו -"אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך", אך גם הוא הבין שאין הוא יכול לקפח את חלק הנערים שהלכו איתו. אדם רשאי להחמיר על עצמו, אך אינו רשאי להחמיר על אחרים. לפי הנורמה של מידת החוק והדין, יש חלק ללוחמים בשלל, ויש לחלק אותו לפי החוק. האידיאל המוסרי העליון הוא שלא לקחת שלל בכלל, ואידיאל זה הפך לאיסור מוחלט במלחמת יריחו (באמצעות הטלת חרם על השלל) ובמגילת אסתר ("ובביזה לא שלחו את ידם").

חשוב לציין שתופעת השלל אינה מהווה רק הרס מוסרי, אלא גם הרס המערכת הצבאית המסודרת. הלהיטות אחר השלל הופכת יחידות צבאיות לכנופיות שוד וליסטים, ולכן ניתן לחלק את השלל רק אחרי תום המלחמה כולה. זוהי, לדעתי, הסיבה לכך שאין קפידה על דוד שחילק את שלל מלחמתו בעמלק, לעומת הביקורת החמורה שמותח שמואל על שאול, שחילק את שלל מלחמתו שלו בעמלק.

להרחבה, ניתן לעיין במאמרי, שהודפס במגדים ט'.