מעשה ראובן
מעשה ראובן
אחרי פרשת דינה ומעשה שכם, אחרי התהום שנפערה בין יעקב לבין שמעון ולוי, אחרי מות דבורה והרמז שראו בכך חז"ל למות רבקה ואחרי מות רחל - נופל לפתע על יעקב קצפו של מעשה ראובן.
"וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא, וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל; וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר".
מה פשרו של מעשה זה?
על מעשה זה סערו הרוחות בעם ישראל. מצד אחד - המשנה קובע כי "מעשה ראובן נקרא ואינו מיתרגם", כלומר - אין לקראו בציבור לאנשים שיסתפקו בהבנה הפשוטה ולא יבינו אותו לעומקו. כך גם קובע רבי שמואל בר נחמני: "כל האומר ראובן חטא - אינו אלא טועה" (שבת נה ע"ב). מצד שני, יעקב עצמו, בדבריו לראובן לפני מותו, מוכיח אותו קשות על מעשה זה: "פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך אז חיללת יצועי עלה". ואכן, ראובן נענש על מעשה בלהה ונדחה מן הבכורה. כשם ששמעון ולוי, שנתקללו ע"י אביהם, נבלעה נחלתם בתוך נחלות אחרות, כך גם ראובן לא זכה לנחלה בעבר המערבי של הירדן, נחפז ליטול נחלה ראשון בעבר המזרחי של הירדן ונשאר לנצח מחוץ לארץ כנען.
מה ראה ראובן לפגוע כך באביו באמצעות בלהה שפחת רחל?
רש"י מביא את דעת חז"ל, שראובן קינא את קנאת לאה אמו אחרי מות רחל. עד עתה הייתה לאה שנואה ודחויה מפני רחל, ועתה - ראה ראובן - היא עומדת להיות דחויה מפני בלהה. עמד ראובן ובלבל יצועי אביו כדי להביע את מורת רוחו מכך שאמו נדחית מפני השפחה.
רעיון שונה העלה בדור הקודם הרב הרץ, רבם של יהודי בריטניה, בדרשותיו לספר בראשית. הרב הרץ השווה בין מעשה ראובן לבין מעשה אבשלום, בשעה שמרד באביו והשתלט על ירושלים:
"וַיֹּאמֶר אֲחִיתֹפֶל אֶל אַבְשָׁלֹם - בּוֹא אֶל פִּלַגְשֵׁי אָבִיךָ אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמוֹר הַבָּיִת, וְשָׁמַע כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי נִבְאַשְׁתָּ אֶת אָבִיךָ וְחָזְקוּ יְדֵי כָּל אֲשֶׁר אִתָּךְ: וַיַּטּוּ לְאַבְשָׁלוֹם הָאֹהֶל עַל הַגָּג, וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם אֶל פִּלַגְשֵׁי אָבִיו לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב' ט"ז, כא-כב).
אבשלום בא על פילגשי אביו כדי להראות שהוא המנהיג החדש, יורשו של דוד וממשיך השושלת. בדיוק באותו אופן נהג ראובן: אחרי הולדת שנים-עשר השבטים, ראובן הבין שמתחיל הקרב על הבכורה. ראובן בא על פילגש אביו כדי להוכיח שהוא היורש היחידי, וכך להקדים ולנצח בקרב הירושה. מעתה, ניתן להבין את דברי הגמרא: "כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה" כיוון שראובן אכן לא חטא בחטא של עריות, אלא בחטא של ירושה. מטרתו לא הייתה הביאה, אלא ההעדה והפרסום שהוא הבכור והיורש.
כמו מעשים דומים במהלך ההיסטוריה, גם מעשהו של ראובן מסתיים בעונש מידה כנגד מידה: ראובן ניסה לנצח באופן נלוז בקרב על הבכורה, ובסופו של דבר נדחה ממנה והפסיד את הנהגת שבטי ישראל: "ובני ראובן בכור ישראל, כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו ניתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל... כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו והבכורה ליוסף" (דברי הימים א' ה', ב). ראובן אמנם נשאר ראשון ברשימת היוחסין, אבל הבכורה נלקחה ממנו וניתנה ליוסף - שקיבל נחלה כפולה.