נבואות תוכחה ולאחריהן נבואת נחמה

בפרק ב' שלוש נבואות. שתיים מהן נבואות תוכחה והשלישית נבואת נחמה המדברת על שובם של הגולים. הנבואה הראשונה פותחת בתיבה הוי: "הוי חושבי און ופועלי רע" (מיכה ב', א).
 
התיבה "הוי" היא לשון של צער וקינה. בדרך כלל משתמשים בהוי בעת מספד על מת. הנביאים מרבים להשתמש בה בנבואות תוכחה ופורענות, והיא מהווה מעין איום. במרכז הנבואה, בפסוק ד', אומר הנביא: "ביום ההוא ישא עליכם משל ונהה נהי נהיה...". המשל הוא שיר אבל, שיר של קינה. נהי שמשמעו בכי ומספד. הקינה המרה שבפי המקונן כאן מהווה המשך לקינות שבפרק הקודם.

בתחילת הנבואה מדבר הנביא על החטא באופן כללי: "חושבי און ופועלי רע על משכבותם ..." (א) ולאחר מכן הוא מפרט: "וחמדו שדות וגזלו ובתים ונשאו. ועשקו גבר וביתו, ואיש ונחלתו" (ב).
 
הנביא מתאר את תאוות העשירים לעושק ולחמס. בלילה, על משכבותם, הם זוממים מעשי אוון ורוע, ומיד בבקר הם מבצעים את זממם. "באור הבקר יעשוה" (א).
 הם עוברים על "לא תחמוד", התשוקה גוררת אחריה מעשים: גזל - לקיחה בכוח. הנביא משתמש באותן מילים המצויות באיסורי התורה וכך נזכרים שומעיו בדרך אסוציאטיבית באיסור שבתורה. התורה אמרה: "לא תחמוד בית רעך" (שמות כ', יד), "ולא תתאוה בית רעך, שדהו ועבדו ואמתו שורו וחמורו וכל אשר לרעך" (דברים ה', יז). והנביא אומר: "וחמדו שדות וגזלו". "ועשקו גבר וביתו." (ב). התורה אמרה: "לא תעשוק את רעך ולא תגזול" (ויקרא י"ט, יג) והנביא משתמש באותם פעלים: וגזלו, ועשקו.

לאחר תיאור החטא מתאר הנביא את העונש שיבוא עליהם. בתיאור העונש פועל העקרון שנוסח בפי חז"ל כך: "במידה שאדם מודד בה מודדים לו", או בקיצור: "מידה כנגד מידה". כדי להבליט את הרעיון שהעונש הוא מידה כנגד מידה משתמש הנביא בביטויים מקבילים בחטא ובעונש. כנגד: "חושבי אוון ופועלי רע" (א), נאמר בעונש: "הנני חושב על המשפחה הזאת רעה... כי עת רעה היא" (ג). כנגד: "וחמדו שדות וגזלו" (ב) אומר המקונן: "לשובב שדינו, יחלק" (ד). וכנגד: "ועשקו גבר וביתו ואיש ונחלתו" (ב), אומר המקונן: "חלק עמי ימיר" (ד). מול: "ובתים ונשאו" (ב) : "ישא עליכם משל" (ד). 

הנבואה השניה פותחת ומסיימת בפועל להטיף. תחילתה: "אל תטיפו - יטיפון" (ו) וסופה: " אטיף לך ליין ולשכר, והיה מטיף העם הזה" (יא). נטף מובנו לטפטף, ובדרך כלל הוא קשור לנוזלים. בהשאלה משתמשים בו למילים אשר כביכול נוטפות מן השפתים. בעמוס פרק ז' מצאנו את התקבולת: "לא תנבא על ישראל ולא תטיף על בית ישחק" (עמוס ז', טז). ומשמעות הפסוק היא שהאנשים שאליהם מופנית התוכחה מצווים על הנביא לא לנבא. הנביא בנבואה זו משתמש במילים המצויות בהבטחת התורה על קיבוץ הגלויות. הנביא מכנה את הנעשקים והסובלים "עמי": "ואתמול עמי לאויב יקומם" (ח) ,"נשי עמי תגרשון" (ט) , בכך הוא מוציא כביכול את העושקים מגדר עם ה'. שתי הנבואות פונות אל העשירים העושקים וחומסים את ביתם ונחלתם של החלשים והעניים.

לאחר התוכחה מנבא הנביא נחמה: "אסף אאסף יעקב כולך, קבץ אקבץ שארית ישראל" (יב). הנביא מדמה את קיבוץ הגלויות לאיסוף של הצאן לדיר או לדובר - מקום המרעה:
"יחד אשימנו כצאן בצרה / כעדר בתוך הדברו" (יב). גם לנאמר בספר דברים פרק ל' בפרשת התשובה: "ושב ה' אלוהיך את שבותך, וריחמך. ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוהיך שמה. אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך ה' אלוהיך ומשם יקחך." (דברים ל', ג-ד).
 
הנביא מסיים את נבואתו בתיאור היציאה מן הגלות, הקב"ה כביכול צועד בראש השבים: "ויעבר מלכם לפניהם, וה' בראשם" (יג).