נח ומשה

מצד אחד, דמותו של נח משלימה את דמותו של אדם הראשון. הברכה שנאמרה לנח מזכירה את הברכה שניתנה לאדם הראשון: "פרו ורבו", "שרצו בארץ ורבו בה", ועוד. כהשלמה לבריאת העולם, בא איסור שפיכות הדמים, שנאמר לנח ולזרעו. כהמשך לאיסור זה, נאסר על נח לאכול את דם הנפש, אבר מן החי ודם מן החי, כיוון שיש בהם נפש מן החיים. הותר לנח לאכול בשר, כיוון שכל הבהמות, החיות והעופות ניצלו מהמבול רק בזכותו של נח; אך נאסר עליו לאכול את בשרם בצורה שיש בה משפיכות הדמים.

מצד שני, נח דומה למשה. לדמיון זה ביטויים רבים: התיבה שהצילה את נח מהמבול לעומת התיבה שמשה הושם בה כדי להינצל ממי ים סוף; ארבעים היום וארבעים הלילה של המבול לעומת ארבעים היום וארבעים הלילה של עליית משה להר סיני; והמצוות שניתנו לנח ולבניו לעומת המצוות שניתנו למשה ולבני ישראל. ההקבלה בין שני הצדיקים הללו מתאשרת ע"י הקרבן שהקריב נח: קרבן זה והמזבח שנח בנה מזכירים לנו מייד את משה, את המזבח שבנה בהר סיני, ואת הקרבנות שצווה עליהם בספר ויקרא.

אמנם, עיקרה של השוואה זו לא בא אלא כדי להעמיד אותנו על הפער התהומי שבין נח למשה. נח נכנס לתיבה, ואילו משה יצא מן התיבה. נח קיבל כנתון את הגזירה על אובדן העולם, ונכנס לתיבה כדי להינצל מגזירת הכליה. משה, לעומתו, סירב לקבל את גזר הדין שנגזר על עם ישראל, לא הסכים להצעת הקב"ה "אכנו בדבר ואורישנו ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו", והתפלל לקב"ה לסלוח לעם ישראל. בקשתו של משה - "מחני נא מספרך אשר כתבת" (אם לא תסלח לבני ישראל) - עומדת כנגד הגזירה שנגזרה על כל בני דורו של נח - "וימח את כל היקום אשר על פני האדמה".

משה איננו מוכן להיות 'נח' של בני ישראל, ואיננו מוכן להציל את עצמו ואת זרעו ולהתחיל 'עַם ישראל' חדש. הוא נאבק במסירות נפש נגד הגזירה, ומצליח לבטל אותה. נח - איש צדיק - מקבל את הדין; משה - הנביא - אינו מוכן לקבל אותו, ומתפלל על עם ישראל. מסיבה זו, טען יחזקאל הנביא שצדיקים כמו נח לא יצילו את דורם בצדקתם:

"ארץ כי תחטא לי למעול מעל, ונטיתי ידי עליה ושברתי לה מטה לחם, והשלחתי בה רעב, והכרתי ממנה אדם ובהמה: והיו שלושת האנשים האלה בתוכה - נח דניאל ואיוב - המה בצדקתם ינצלו נפשם, נאום ה' אלוקים... חי אני נאום ה' אלוקים אם בנים ואם בנות יצילו, המה לבדם יינצלו והארץ תהיה שממה". (יחזקאל י"ד, יג-טז)

צדיקים שאינם מתפלים על הדור ודואגים רק לעצמם - נכנסים לתוך תיבה - נוהגים מנהגו של נח, ולא מנהג בני ישראל. מנהגם של בני אברהם ומשה - שהם אינם מצילים את נפשם בלבד, אלא מוסרים את נפשם על הצלת הזולת, הצלת העולם, הצלת הדור והצלת העם.