פרשיית המלקות מהווה מוקד לדיון אודות ההפרש בין הפשט לבין הדרש. לפי הפשט, אדם שחטא - לוקה, ומספר המלקות נתון לשיקול דעתו של בית הדין, ובלבד שלא יעלה על ארבעים מלקות. ההלכה, לעומת זאת, הגבילה את המלקות לחטאים שבין האדם למקום, ביטלה את שיקול הדעת של בית הדין בקביעת מספר המלקות וקבעה שמספר המלקות הוא תמיד שלושים ותשע. כל השינויים ששינה המדרש מפשוטו של מקרא מצביעים על המגמה לשמור על כבודו של הלוקה, ולהימנע מפגיעה בכבודו אפילו בטעות.