אבל ציבורי

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל-תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא-תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל-הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת-הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'׃" (ויקרא י' ו')
לאחר שבניו של אהרון, נדב ואביהוא הקריבו אש זרה ומתו בעוונם, משה אוסר על אהרן, אלעזר ואיתמר להתאבל עליהם, ונימוקו עימו - אף על פי שנדב ואביהוא מתו, צרכי הציבור חשובים יותר והם צריכים להמשיך בסדר העבודה.
על ההנחיה הזאת משה מוסיף: "וַאֲחֵיכֶם כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת-הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה':" (שם)
אמנם אהרון לא עומד להתאבל על בניו אך כל שאר העם כן, כל הציבור עומד להתאבל את אבלו פרטי.

הקביעה שאסור לכהנים להתאבל את אבלם הפרטי וכך לפגום בשליחותם היא מובנת; אך מאיזו סיבה הציבור מחויב להתאבל במקומם?

רש"י אומר: מכאן שצרתן של תלמידי חכמים מוטלת על הכל להתאבל בה. (ד"ה "ואחיכם כל בית ישראל")
כאשר תלמידי החכמים או אנשי הציבור נמצאים בצרה או באבל, צרתם היא לא רק שלהם. הם מנועים לעסוק בה כראוי, אך בכך היא נעשית צרת הרבים, שכל הציבור מחויבים לעסוק בה. ניתן לדייק זאת מלשון הפסוק - מדובר כאן על "השרפה אשר שרף ה'"; זה כבר לא אובדן של משפחה יחידה אלא חיסרון שכלל העם מרגיש.

בעצם קיימים כאן יחסי גומלין, משרתי הציבור מקריבים את עצמם ומחוייבים לשכוח מצרתם למען הציבור, ובתמורה הציבור יקחו על עצמם את צרתם של משרתיו. יתרה מזאת, מציאות זו מחנכת את עם ישראל להכיר טובה לעוסקים בצרכיו, ולשים לב לצרתו של האחר.

הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער