אדם נמצא, אדם איננו

טקס שריפת הפרה מספר סיפור על עמידת אדם מול המוות. נגיעה בו, עמידה במחיצתו.

בן תמותה רגיל, אולי לא כולל רופאים מיומנים, עובדי בית לוויות ופתולוגים – מגיב בזעזוע עמוק כשהוא פוגש מוות. לעתים בסערה, לעתים בשיתוק. אדם נמצא, אדם איננו. רגעי המעבר בין זה לזה הם רגעים בלתי נתפסים.

מפגש עם לידה מחולל את אותה הסערה ממש, בכיוון ההפוך: אדם איננו, אדם נמצא. העמידה מול הפלא שבהיות והפלא שבאַיִן מחייבת טקס מעבר. היה פה רגע קדוש, אחריו יבואו הרגעים הרגילים, המציאות, זרם החיים השוטף שמשכיח את הקדושה. 

טומאת המת, וטקס ההיטהרות שאחריה מנציחים את רגע המעבר. הרגע הזה יסומן בטקס, ואז יישכח, כדי שתתאפשר חזרה לחיים השוטפים וה"רגילים". באמצעות מרכיביו, מספר טקס שריפת הפרה סיפור על עמידת אדם מול המוות, טומאתו וטהרתו. פרשנים שונים אמרו את דבריהם וגם אני הקטנה מצטרפת:

"אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל" (ב). אדומה ותמימה, יפה כתינוקת, עורה חלק, החיים עוד לא חרצו אותה. שלמה ונקייה מקמטים, דאגות ופצעים. הפרה הזו היא הכוכבת המרכזית בטקס, תכף תישחט ותישרף. הפרה היא תנועה מואצת לאורך הזמן. מלידה למוות. נולדת והנך טהור ויפה ושלם. אט אט תזדקן, ייחרץ עורך, ובסופו של דבר תמות.

אל הפרה הזו מצטרף צמד מקראי מוכר, מנוסה בשרפות: אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי קיר. הארז והאזוב הם השמן והרזה, החזק והחלש, הגבוה והגמד: שתי אפשרויות קיצוניות להתנהלות של בן אדם בעולם. בן אנוש יקר, בין אם ארז אתה, או אזוב – ויהיו רגעים שתהיה כזה ויהיו שתהיה כזה – כך או כך, בבוא היום תיעלם ואינך.

אל השלישייה הזו מצטרפת התולעת – רמז אירוני לסופו של אדם, הצבע הזורם בעורקיה מזכיר זאת בבירור: יש בו פוטנציאל ליופי ולהרס – צביעה כתומה עזה, לצד כרסום זוחל, תרתי משמע, של חיוניות וצמיחה בעצים ובבני אדם. לבסוף ייכנס כל זה למשמרת לתוך צנצנת, כדי להמשיך ולספר לאנשים הנותרים את סיפור חייהם ומותם.
 

באדיבות אתר 929