הציווים לא להתגודד ולא לעשות קרחה על מת מנומקים בשני טעמים: "בנים אתם" (א) ו"עם קדוש" (ב). האם יש הבדל בין הטעמים? וכיצד ניתן להבין בהקשר זה את פרשנותם של חז"ל שלא לעשות אגודות אגודות?
פרקנו פותח באיסור לנהוג מנהגי אבלות על מתים כשאר אומות העולם. איסור זה כולל פציעת העור ושריטות וכן יצירת קרחת בראש או בזקן. מעניין לבחון את הטעמים שבגללם נאסרו פעולות אלו:
"בנים אתם לה' אלוקיכם... כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך" (א-ב). לכאורה אפשר היה לומר כי מדובר באותו הטעם ועניינו שכיוון שאתם בני מלך מכובד לא ראוי שתראו מכוערים, מקורחים ושרוטים אלא תהיו יפים כבני מלך קדושים.
אולם, בהתבוננות נוספת ניתן לומר כי ישנם כאן שני טעמים נפרדים: האחד, כפי שבארנו קודם משום שאתם עם קדוש אין ראוי לחקות את מנהגי האומות המכוערים. השני, כיון שאתם בנים לה' הרי שאתם מאמינים בחיי הנצח ומשום כך אין מקום כלל לשרוט על מת (חזקוני). המוות הוא שקר ואינו אלא חיזיון שווא זמני שמאוד מצער אך לא צריך להביא לידי אובדן עשתונות.
אם נעמיק בכך יותר ניתן יהיה להסביר גם את פרשנותם של חז"ל לאיסור "לא תתגודדו" (א). חז"ל (יבמות יד ע"א) מבארים כי אין להתפלג לאגודות נפרדות אלא יש לנהוג באופן דומה באותה העיר. דומה שיסוד זה גם הוא יונק מהיותנו בנים לה'. כיון שאנו בנים של א-ל אחד הלוא אחים אנחנו. שומה עלינו להיות מאוחדים ולא חס וחלילה להתפלג כאילו עובדי אלים נפרדים אנו.