איוב מתקומם כנגד דברי בלדד, וטוען שאי אפשר להסיר מה' אחריות על הנעשה בעולמו.
לעומת התיאוריה של בלדד, כי הא-ל הדר במרום אמנם עושה חסד לשלוח אורו לכל היצורים, אבל לא איכפת לו גם אם גדודיו שודדים ורוצחים כאות נפשם כי הניח להם חופש פעולה ואינו אחראי לצדק ומישרים; לעומת צמצום זה של שלטון כולל פעיל מא-לוהים, היושב על כיסאו בשמים וצדקתו כאילו מתבטלת בארץ מתחת, מתקומם איוב עוד פעם בלעג שנון וכדי ליתן יתר תוקף לתלונתו הוא הופך את השיטה ונעשה מצדו למקנא קנאת המנהיג העליון נגד המעיזים להכחיש את התעניינותו בעולם התחתון בכלל, רק למען הצדיק אותו. הוא טוען:
מה עזרת ללא כוח, אתה הסניגור בלי חכמה לא-לוהים, מה עזרת לו בעשותך אותו למושל חסר כוח בעולמנו? במה הושעת לו, אם זרועו בלי עוז? ומה בזה העצה ממך והתושייה לרבים? (ב-ג). אל מי אתה מדבר ואיך היא הנשמה בקרבך המרשה לך לדבר דברים מסולפים כאלה? (ד). הכוונה הזאת בשאלת "ונשמת מי יצאה ממך" (ד) מתבלטת על ידי קריאת איוב אחרי כן בניגוד לזה בלשון שבועה: "כי כל עוד נשמתי בי" (כ"ז, ג) אנוכי לא אעשה שקר בנפשי כמוכם.
הרעיון הנשגב בנאום איוב הוא, כי הנשמה שבאדם, השכל והרגש שניתנו לו, הם העירבון היותר חזק והראיה היותר ניצחת לשלטון החסד שאינו פוסק מאת הא-לוהים, והרי רק מטעם זה אינו מבין את העוול שנעשה לו ולכל המקופחים.
איוב מזכיר כמה ממעשי גבורותיו של ה', וטוען שהם רק מעט מפעולותיו, ואיך נוכל לקבל דברי גנות, צמצום, על יכולתו?
סוף דבר: אין להסיר מה' את האחריות על מעשי עולם.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת