איך הכל התחיל

איך הכול התחיל? זו שאלה בסיסית בהבנת אירוע היסטורי. בעליית עזרא ונחמיה, לפי עזרא פרק א' - הכל התחיל בהזדמנות דתית, בקריאת כורש לבניין בית המקדש בירושלים: "כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלוהי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה. מי בכם מכל עמו יהי אלוהיו עמו ויעל לירושלים אשר ביהודה ויבן את בית ה' אלוהי ישראל.." (ב-ג)

***

מנקודת מבטנו, מהכרת סבך מחלוקות שיבת ציון בעת החדשה, שיבת ציון בימי עזרא ונחמיה מזמינה התבוננות מחודשת. מה הייתה המטרה של עולי עזרא ונחמיה? האם ביקשו, כמו אחד-העם בראשית הציונות, רק כינון מחדש של מרכז רוחני בירושלים, או שביקשו משהו מקיף יותר כמו בחזונו של הרצל: פתרון לבעיה היהודית במצוקת הגולה, ריכוז היהודים מפזורותיהם עד כדי כינון מחודש של מדינה? האם בזמן הקצר של גלות בבל, הספיקו בכלל להכיר את מצוקת הגולה, והחליטו לשוב בחיפוש מענה למצוקה במקלט בטוח בציון?

לקראת שנת 2000, כתב מי שהיה מפקד חיל האוויר אלוף בני פלד:

"אילו יכולתי… הייתי רוצה שבשנה הבאה תימחק מהמילון ומהתודעה שלנו 'שאיפת הציונות' כפי שהוגדרה בקונגרס הראשון בבאזל ונשארה תקפה עד עצם היום הזה: 'שאיפת הציונות היא לרכוש מקלט בטוח על פי משפט גלוי, לעם היהודי בארץ ישראל'. אני רוצה שהגדרה זו של תחום מושב יהודי בגבולות מוכרים ובטוחים על ידי נותני חסות וכסף תימחק, ובמקומה תבוא הגדרה התואמת את רעיון 'מדינת היהודים' של תיאודור הרצל: לכונן מדינת יהודים בארץ ישראל על ידי אותם יהודים בעם היהודי שמאסו בחיי גלות ודיירות משנה והמוכנים לתת את חייהם בעדה" (בני פלד, ימים של חשבון, מודן, 2004, עמ' 64).

מתוך קשיי המפעל הציוני המוכרים, מתבקש לשאול האם קדמה להצהרת כורש שתדלנות יהודית בארמון המלך, דוגמת מפעלם המדיני של הרצל וויצמן? האם נענו היהודים לקריאה לעלות לציון מתוך מצוקה וסבל של מיעוט גולה? גם אז, הרוב בחרו להישאר במקומם, כמו היהודים בעת החדשה אחרי הצהרת בלפור, מדוע הרוב לא עלה? איך נראתה אז ערגת געגוע למולדת ממנה הוגלו רק לפני שבעים שנים?

ייתכן שכמו בשיבת ציון בעת החדשה, כל המניעים האלה התקיימו במשולב, אבל מעל להם הפרק הפותח את ספר עזרא מתאר ומדגיש אירוע אחר: הם יצאו ממקומם בגולה בציות לשליחות דתית בצו מלך פרס: לבנות מחדש את בית ה'.

אולי לא במקרה, פתיחת ספר עזרא אינה מרמזת על מצוקת גולה כמניע לשיבת ציון. גם הערגה לנחלת אבות שממנה גורשו, אינה מקבלת כאן ביטוי ישיר. היא מתבטאת באופן עקיף בהדגשת השיבה של בתי האב למקומם הקודם ככתוב: "ואלה בני המדינה העולים משבי הגולה… וישובו לירושלים ויהודה, איש לעירו" (ב', א). מימוש השיבה למולדת אבות היא כמובן עניין משמעותי, אבל בפתיחת ספר עזרא השיבה לכשעצמה מקבלת מקום משני לעומת המשימה הנעלה – הממוקדת בחידוש בית המקדש.

הערגה לציון קיבלה ביטוי גלוי במקום אחר, בשיר הכיסופים הנצחי: "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון" (תהילים קל"ז). עיון מדויק במיקוד למילים: "שם ישבנו גם בכינו", מציין כנראה שהוא נאמר על ידי אלה שכבר הגיעו לכאן - לארץ ישראל. השיר מתייחס לערגתם משם. אבל הם שרו אותו מכאן - מה עם כיסופי הרוב שנותרו שם על נהרות בבל? מדוע לא עלו? מה עשו עם ערגתם? הם כמובן תמכו ושלחו נדבתם, בצו המלך: "וכל הנשאר מכל המקומות אשר הוא גר שם, ינשאוהו אנשי מקומו בכסף ובזהב וברכוש ובבהמה, עם הנדבה לבית האלוהים אשר בירושלים" (ד).

השערה: עזרא ועולי ציון התמקדו באופן המוצהר בעיקר בשליחות שהתווה המלך לא בתכלית אחרת כי הוא אולי התכוון במודע רק לבניין בית ה', לא לחידוש ישיבת עם ישראל בארצו. לבנות מחדש בית מקדש זה פרויקט דתי מוגדר, בר שליטה מבחינת הממלכה, אינו כרוך בסיכון הטמון בתחיית רעיונות לאומיים עד כדי השבת עם למולדתו בחידוש ימיו כקדם.

ייתכן שכורש הבין עד כמה תחייה לאומית של עם אחד ,יכולה לחולל טלטלה כוללת בממלכה, דוגמת אביב העמים באירופה במאה ה-19 והטלטלה שאחזה לאחרונה במזרח התיכון ונקראה "אביב ערבי". משום כך, בזהירות מחושבת, הוגדר הפרויקט של עזרא ונחמיה בלא יותר מתכלית דתית. למטרה זו לא נדרשת שיבה המונית של כל הגולים, וכורש לא התכוון ליותר מזה. הרוב נשארו במקומם בגולה, גם מתוך נוחות אישית אבל גם מתוך המנדט הממוקד אליו כיוונה ממלכת כורש.

עזרא ונחמיה פעלו בתחכום הנכון: למצות את ההזדמנות על מה שיש בה, עם כל מגבלותיה, בידיעה שאפשר להתחיל בתכלית דתית, אבל בהמשך יקרו דברים אחרים גם בממד הלאומי.

הכול באמת התחיל בהזדמנות דתית אבל מתוכה התהוו הזדמנויות נוספות. בניגוד לציפיות כורש, בניגוד לסדרנות המוכרת במדע המדינה בן ימינו בחתירה להפרדה בין הממד הדתי לממד הלאומי, התכלית הדתית והלאומית התגלו כשזורות זו בזו ללא אפשרות להפרדה ביניהן. אפשר להתחיל בתכלית דתית ומתוך החיכוך ומאבק הקיום מתחוללת התהוות לאומית ואפשר להפך. כוח החיים באדמת מולדת במיוחד בארץ ישראל, מחולל את חיבור התכליות.

בן גוריון היטיב לתאר עד כמה גאולה היא תהליך כולל, גשמי ורוחני בתכליות שאינן בנות הפרדה:
"הציונות קבעה – כאמונת עם ישראל לדורותיו – שארץ ישראל עתידה לפתור את 'שאלת היהודים' בשלמותה ובמלואה. לא פתרון חלקי לעם, ולא פתרון לחלק מהעם, אלא פתרון מלא לעם בשלמותו. כלומר, לכל יהודי שזקוק ורוצה בחיי מולדת. ולא קבלנו דעתו של אחד העם על מרכז רוחני, (ארץ ישראל כמרכז רוחני לעם היהודי לאו דווקא מדינה וריבונות) כי עם ישראל לא האמין אף פעם בשניות של החומר והרוח. בלי שכינתו הגשמית של העם בארץ, לא תיכון ולא תקום שכינתו הרוחנית. המרכז הרוחני של העם היהודי יתכן רק במרכז הארצי" (במערכה א' עמ' 238, מתוך נאום בקונגרס הציוני ה-20 אוגוסט, 1937).

התלכדות התכליות לתכלית אחת גדולה של מגמת גאולה לאומית ודתית, מציעה אור חדש לקריאתנו בספרי עזרא ונחמיה, בהשלכתם לגאולת ישראל בימינו.

באדיבות אתר 929