איך הפך ביטוי השבח לכינוי גנאי?

אחד הפסוקים שזכה לשימוש רב מאוד במדרשים ואחר כך בפיוטים לקוח מהמזמור שלנו: "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם, נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה" (כג). כבר בראשית עולם המדרש, הוצמד פסוק זה לאלו שמתו על אמונתם:

"ר' עקיבא אומר: אדבר בנאותיו ובשבחיו של מי שאמר והיה העולם בפני כל אומות העולם.
שהרי אומות העולם שואלין את ישראל לומר "מה דודך מדוד שככה השבעתנו" (שיר השירים ה', ט) שכך אתם מתים עליו וכך אתם נהרגין עליו "כי עליך הרגנו כל היום" (תהלים מ"ד, כג)".
(מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דשירה פרשה ג)

וכך גם בדרשה על קריאת שמע:
"ובכל נפשך" (דברים ו', ה), אפילו הוא נוטל את נפשך.
וכן הוא אומר "כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה" (תהלים מ"ד, כג)".
(ספרי דברים פיסקא לב)

אבל יש שהסתייגו מתפיסה קיצונית זו:
"רבי שמעון בן מנסיא אומר: וכי היאך איפשר לו לאדם ליהרג בכל יום?
אלא מעלה הקדוש ברוך הוא על הצדיקים כאילו הם נהרגים בכל יום" (ספרי דברים פיסקא לב).

אך למרות הסתייגות זו, נהפך הפסוק לשגור על לשונם של חכמים, כעדות לכך שדמם של ישראל נשפך לאורך הדורות כסימן לאמונתם בקב"ה. כך בתיאורי יציאת מצרים, חורבן הבית הראשון והשני וכלה בפיוטים עד כמעט ימינו.

מדי שנה בשנה אנו מציינים את יום הזיכרון לשואה והגבורה, ומדהים שצירוף שנחשב למפואר "כצאן לטבח" הפך לכינוי גנאי ובזיון.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

באדיבות אתר 929