בסוף תקופת השופטים המשכן היה שכוח, עד כדי כך שאפילו לא ידעו איך הולכים אליו.
כאשר זקני העדה מטכסים עצה כיצד להביא לשיקומו של שבט בנימין, שכמעט ונמחה מישראל, מעלים הזקנים את ההצעה לפיה בנות יבש גלעד תחוללנה בכרמים בעת החג שבשילה, ואז יארבו להן בני בנימין ויקחו להם איש אשתו.
אלא שתיאור החג שבמשכן על ידי הזקנים מעורר פליאה רבה: "וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעֹלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה" (יט).
לשם מה האריכות הרבה? וכי לא כל ילד וילדה יודעים היכן נמצא המשכן, מקום השראת השכינה?!
ויותר קשה, מדוע הנביא טורח להביא אריכות זו שנראית כעניין צדדי וטכני, שלא אמור להכנס לספר התנ"ך הנצחי, שכל מילה בו מדודה ושקולה!
למעשה, התמיהה היא היא התשובה, הנביא רומז לנו בתיאור מפורט זה עד כמה היה המשכן שכוח ועזוב באותה התקופה, עד שנדרשו הזקנים להסביר בדיוק נמרץ היכן הוא נמצא!
מציאות עגומה זו הנרמזת בפסוקים החותמים את ספר שופטים, מכינה אותנו לקראת פתיחת ספר שמואל, בה אנו מתוודעים למציאות עגומה לא פחות, המשליכה על היעדרות רגלי ישראל מהמשכן, ליחס מזלזל ומתנשא מצד הכהנים כלפי הקודש - המשכן - וכלפי עם ישראל.
הדבר בא לידי ביטוי בולט בפסוק האחרון, החותם את הספר: "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" (כה). הווה אומר: אין 'מורא מלכות' בעם למקטון ועד גדול, כך שמצד אחד שפלי העם מבצעים תועבה נוראית מסוג 'פילגש בגבעה' בפרהסיא. ומן הצד השני, הכהנים, שאמורים להוות דוגמא למוסריות ועדינות, עושים אף הם מעשי שחיתות בתוככי המשכן, הגורמים לריחוק העם מן הקודש.