איכה מול קינת אִינָנָה

"בִּלַּע אֲדֹנָי לא [וְלֹא] חָמַל אֵת כָּל-נְאוֹת יַעֲקֹב הָרַס בְּעֶבְרָתוֹ מִבְצְרֵי בַת-יְהוּדָה הִגִּיעַ לָאָרֶץ חִלֵּל מַמְלָכָה וְשָׂרֶיהָ" (ב), "זָנַח אֲדֹנָי מִזְבְּחוֹ נִאֵר מִקְדָּשׁוֹ הִסְגִּיר בְּיַד-אוֹיֵב חוֹמֹת אַרְמְנוֹתֶיהָ קוֹל נָתְנוּ בְּבֵית-ה' כְּיוֹם מוֹעֵד" (ז). בפסוקים אלה, ובפסוקים נוספים בפרקנו, נאמר שה' הרס את ירושלים ואת המקדש. תפיסה זו מנוגדת לחלוטין לתפיסה האלילית שרווחה במזרח הקדום.

בקינה השומרית על העיר ניפור, האלה אִינָנָה מתחננת בפני האלים הגדולים שלא יחריבו את מקדשה. היא זו ששוכנת במקדש ניפור. הבקשה של איננה לא תמימה. היא יודעת שברגע שהאלים הגדולים יחריבו את המקדש, תעלם גם היא ממפת האלים שהרי חורבן מקדשה הוא גם למעשה חורבנה שלה. האלים הגדולים, בניגוד גמור להקב"ה, לא יכולים להפר את עצתם, שהרי ההחלטה ניתנה במועצת האלים הגדולים - וצו כזה לא ניתן להפר - ולכן מביאים חורבן על מקדש איננה. לאחר מכן היא מקוננת על מקדשה שנחרב.

הקב"ה לא צריך להתחנן בפני מישהו שלא יחריב את מקדשו. המקדש הוא לא בשבילו ולא שלו, אלא הוא של עם ישראל. הקב"ה הוא א-ל יחיד והוא יחליט האם המקדש שבירושלים ימשיך לעמוד אם לאו. כך הוא משמיד את מקדשו שלו, בלי כמובן להתחנן לאף אל אחר שלא קיים, ומטבע הדברים אין הוא מקונן על מקדשו. המקדש לא מיועד לא-ל אלא לנו, לעובדים את ה', כדי לאפשר לנו להתקרב אליו ולעבוד אותו, בשבילנו. ברגע ש"חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם" אין שום סיבה והצדקה שהמקדש ימשיך ויעמוד על תילו.

בניגוד גמור לאיננה, האלה השומרית, ה' אינו ''נעלם'' אם מקדשו חרב, אלא ''אתה ה' לעולם תשב כסאך לדור ודור'' (ה', יט) ולכן הורשנו לבקש ולהתחנן, וכך אנו אכן עושים בזעקנו בקריאה בתשעה באב: ''השיבנו ה' אליך ונשוב [ונשובה], חדש ימינו כקדם'' (שם, כא).