חוסר תגובה יכול לנבוע מכמה סיבות. כאשר הסיבה היא חוסר הקשבה - אטימות המונעת מראש את קליטת ההשפעה או הדיבור החיצונייים - הסיכוי לשינוי הוא אפסי. ובכל זאת אלישע משיג אותו.
הביטוי "אין קול ואין עונה" מופיע פעמיים במעמד אליהו בהר הכרמל. בפעם הראשונה (מלכים א י"ח, כו) מתואר לנו שנביאי הבעל קוראים לבעל במשך כל היום, ו"אין קול ואין עונה" - שום תגובה. לאחר שאליהו מציע להם בנימה עוקצנית "קראו בקול גדול... אולי ישן הוא ויקץ" (שם, כז), והם לוקחים את זה בכל הרצינות: "ויקראו בקול גדול..." (שם, כח), אז מופיע הביטוי בפעם השנייה, עם תוספת קטנה: "ואין קול ואין עונה ואין קשב" (שם, כט). זה השלב שבו נביאי הבעל מתייאשים סופית, והתור עובר לאליהו.
גרסה נוספת של הביטוי המיוחד הזה מופיעה בפעם השלישית והאחרונה בכל התנ"ך אצלנו בפרק - גיחזי נשלח לפני אלישע לשים את משענת אדונו על פני בן האשה השונמית המת, וברגע שהוא רואה ש"אין קול ואין קשב" (פס' לא) הוא רץ להודיע לאלישע ש"לא הקיץ הנער" (שם), או במילים אחרות: המצב אבוד.
אפשר לראות את ההבדל המהותי בין "אין קול ואין עונה" לבין "אין קול ואין קשב". המענה הוא פעולה אקטיבית חיצונית, לעומת הקשב הפסיבי. גם אם מי שמולך לא עונה לך, ישנה עוד אפשרות שהוא מקשיב, וניתן לשכנע אותו ולהשיג תשובה. אבל כשאין הקשבה אין מה לדבר - לבו של השומע אטום ואין תקוה שישמע ויפנים.
נביאי הבעל מגיעים עד שפוך דם, ורק כשהם רואים שאפילו 'אין קשב' - הם מוותרים.
גם אצל גיחזי - הוא מבין שחוסר התגובה של הנער נובע מחוסר בסיסי ביכולת 'להקשיב', להיות מושפע ממנו. זה ברור שהנער לא יענה לו, אבל ברגע שאין אפילו הקשבה, שאין שום כלי קיבול לדבריו ומעשיו, הוא מתייאש.
אולי יכולתו של אלישע להשפיע בכל זאת נבעה מההבנה שיש כאן משהו מעבר, עמוק הרבה יותר - וגם אם הלב אטום ולא מקשיב יש עוד סיכוי שיתעורר.