בניגוד לצבאות אחרים העורכים מצעד ניצחון, מציגים לראווה את השלל והופכים את הלוחמים לגיבורי תרבות הרי שבעם ישראל המלחמה הינה דבר של הכרח ואין מקום לחגיגות וליצירת תרבות והווי לאומי סביבה.
הוראותיו של משה רבנו נראות כניגוד גמור למקובל בתרבויות המלחמה הזרות. במקום מצעד ניצחון מפואר בלב המחנה, שבו מוצגים לראווה כלי השלל, נשלחים כל השבים מן המלחמה להיסגר מחוץ למחנה, עד אשר יטהרו. כלי השלל אינם מוצגים לראווה אלא עוברים תהליך של תיקון וטיהור כדי להכשירם לשימוש בישראל, ולאחר מכן מתייחסים אליהם כאל נכס ציבורי, ולא כאל רכושם הפרטי של הגיבורים שניצחו במלחמה.
כאשר מפרטת התורה לפרטי־פרטים את כמויות השלל וסוגיו, ומסבירה בדקדקנות כיצד חילקו אותו בין הלוחמים לבין שאר העם, וכמה אחוזים הפרישו ממנו מס ללוויים, נוצרת מין תחושה של פנקסנות יהודית גלותית. פירוט זה הינו תחליף מוזר לתפארת הגבורה המתוארת בפסוק אחד בשירת דבורה, או בשורות רבות־הוד באפוסי הגבורה של עמים אחרים.
כל זה נאמר, אף שבשום מקום בתורה לא נאסרה המלחמה. התורה אינה פציפיסטית. אדרבה, לעתים יש נטייה לחשוב כי במצוות ירושת הארץ, כפי שמתואר בפשוטו של מקרא, יש אכזריות יתרה. מצוות המלחמה ממותנת אמנם בצו הקריאה המוקדמת לשלום, אולם היא אינה מלוּוה בנקיפות מצפון על כך שיוצאים למלחמה, וזאת לא רק במלחמת מגן שמטרתה להושיע את ישראל מיד צר, אלא גם במלחמות שנועדו לצרכים מדיניים וכלכליים.
עם זאת, התיאור הפרטני של קבלת הפנים שנערכה לשבים מן המלחמה הגדולה הראשונה של ישראל, מבהיר באופן חד־משמעי שהיחס למלחמה הוא כאל ניתוח כירורגי: צריך לעשות אותה, חשוב לעשות זאת היטב, נכון ומדויק, מוכרחים להצליח, אבל אין מקום לחגיגות וליצירת תרבות והווי לאומי סביבה. שפיכות דמים אינה עילה לחגיגה, בשום תנאי. ולכן, למרות כל הרצון להביע הזדהות, חיבה וגאווה כלפי הלוחמים השבים משדה הקרב, חייבים ליצור חיץ בין העולם הפרוע והאכזרי שממנו באו, לבין החברה האזרחית, השלֵווה והמסודרת שאליה הם שבים. פסק הזמן הוא בבחינת "תקופת צינון" והיטהרות המיועדת להפרדה ברורה בין שני העולמות, לבל יתערבבו זה בזה, ולבל תחדור ההנהגה הפרועה של המלחמה, היוצאת מסדרי החיים, לסדר היום הרגיל של הציבור הרחב.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'תורת אמך: דרשות לפרשת השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר