שלוש פעמים מזכירה התורה את איסור בשר בחלב. בפרקנו הוא מוזכר יחד עם דיני מאכלות אסורות. הרמב"ן לומד מכך כי טעם האיסור נובע מאכזריות המצויה אצל עובדי האלילים שלא מרסנים עצמם בתחום המותר.
שלוש פעמים מופיע איסור בשר בחלב בתורה. בפרשות משפטים (שמות כ"ג, יט) וכי תשא (שם, ל"ד, כו) האיסור סמוך לדיני קרבנות החגים. לאור שכיחותו של בשר בחלב בפולחן האלילי בתקופה הקדומה, נראה שהתורה באה להזהיר נגד התופעה באופן מיוחד בעבודת הקרבנות שלנו ואכילתם.
ואולם מיקום האיסור בפרקנו הוא לאחר פירוט מיני החי המותרים והאסורים באכילה, וכך כותבת התורה: "לא תאכלו כל נבלה... כי עם קדוש אתה לה' אלקיך; לא תבשל גדי בחלב אמו" (כא).
נראה שדווקא כאן נוגעת התורה בשורש הנפשי העמוק של האיסור.
רמב"ן בפרקנו, בנמקו את האיסור, כותב:
"וטעם 'כי עם קדוש אתה לה' אלקיך', דבק עם 'לא תבשל גדי בחלב אמו', כי איננו מאכל נתעב, אבל יאסור אותו להיותנו קדושים במאכלים או להיותנו קדושים שלא נהיה עם אכזרי לא ירחמו...".
הרמב"ן עומד על האכזריות שבמעשה אשר בגללו הוא נאסר. ואכן האכזריות כאן כה בולטת, עד שאי אפשר להשתחרר מן התחושה שדווקא האכזריות היא שעומדת ביסוד משמעות פולחן זה בעבודה זרה.
נראה שהסבר התופעה רמוז במיקום האיסור בפרשת ראה. בפרשה זו מרחיבה התורה את הדיבור על היתר אכילת בשר תאוה.
לאחר אריכות הדברים בקשר לתחום שבו מותר לו לאדם לאכול בהתאם ל"אות נפשו" באה אזהרת התורה נגד בשר בחלב - משום שזו הנקודה שבה נכשל העולם האלילי. ההתמודדות עם עולם ה"היתר" היא שמעוררת את הדילמה נפשית, ובסופו של דבר לוחצת את האדם להתאכזר כלפי עולם החי, ולבשל גדי בחלב אמו.
כאשר ההיתר מנוצל בצורה נכונה, שליטת האדם בעולם מוכחת כרעיון נכון, ומשיגה את מטרתה. "עם קדוש" הוא שלם במצפונו, ולכן הוא חי בשלום גם עם בעלי החיים, ואינו נדחף לקיצוניות ואכזריות. ניצול הטבע על ידי האדם אינו אלימות כוחנית, אלא שיתוף הטבע באותן מטרות שכל היקום מחוייב להן.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון