אל מרחבי אינסוף

המזמור החותם – חותם את מזמורי "הַלְלוּ יָ-הּ", ואת הספר החמישי בתהלים הוא ספר ההודיות, ההלל, ושירי המעלות עד "הַלְלוּ יָ-הּ", וגם חותם את ספר תהלים כולו; המזמור מתוכנן כולו אל הפריצה הגדולה אל מרחבי אינסוף – "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָ-הּ".

אין כאן התבוננות בטבע, ולא בהיסטוריה, אין כאן סליחות ותחנונים, אין כאן נקמה בגויים, ולא עמידה מול רשעים, לא מאבק נגדם עם ציפייה לישועת ה', ולא התמודדות עם 'הצלחותיהם' עד יבוא יומם וגמולם מיד ה' – כל אלה מילאו וגדשו את מזמורי תהילים, וגם במזמורי "הַלְלוּ יָ-הּ" מצאנו אותם;

הגיע העת להתרומם מכל אלה אל הלל נקי – 13 הילולים:
היכן יהללו?
על מה יהללו?
איך יהללו?
מי יהלל?

יהללו במקדשו של א-ל (=שם שמבטא צמצום האינסוף בתוך הסופי), במקום הקודש המתגלה בעולם ("בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר"), ולעומת זה במקדשו העליון, "בִּרְקִיעַ עֻזּוֹ"; יהללו על גבורות ה' וגם על רוב גודלו וחסדו, יראה ואהבה, צמצום ושפע, דין ורחמים.

יהללו בקולות התקיעה הפשוטים, שלֵמים וארוכים, המבטאים שמחה וחג, גם כינוס העם, וגם זיכרון – יהללו בכל כלי התזמורת שבמקדש – ויגיעו עד לצִלצָלים המשמיעים גם קולות ארוכים ויפים, וגם תרועת שבר וצרה, תרועת מלחמה, מסעות תלאה, וצפירות אזהרה – מ"תֵקַע שׁוֹפָר" עד "צִלְצְלֵי תְרוּעָה" –  (וכאן אוסיף שַי לשנה החדשה, להבנה יותר מעמיקה של משמעות התקיעות):

כבר בפרשת החצוצרות בתורה (במדבר י', א-י) מוסבר בפשטות ההבדל בין 'תקיעה' ל'תרועה', כי במלחמה – מריעים, וביום שמחה ומועד – תוקעים, ובשניהם יש 'זיכרון' לפני ה'; בהתכנסות "הַקָּהָל, תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ", ובמסע המחנות אל תלאות המדבר – "וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה – וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת... תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם";

סדר התקיעות המקובל וידוע ביום התרועה, יום הזיכרון של ראש השנה נקבע בדיוק לפי הרעיון הזה של המסעות, יוצאים ממחנה אחד (=תקיעה בקול פשוט ושלם), סופגים ומתמודדים עם כל תלאות הדרך הקשה (=קולות שברים ותרועה), ושבים אל מחנה אחד (=תקיעה סוגרת, בקול פשוט ושלם).

בדיוק כך בחיי אדם. מתחילים בילדות, בשלמות, בשמחה, בקול תקיעה פשוט – יוצאים אל השברים והתרועות, אל דרך התלאות, הכישלונות, המשברים והחטאים – ומתפללים לסיים בקול התקיעה הפשוט. שימו לב: כל צופרי האזעקה למיניהם (צופר דומה לשופר!) מריעים קולות שבר, מיללים וזועקים, ואילו צפירת זיכרון והרגעה היא תקיעה שלמה וארוכה. שימו לב עוד: מסדרים ממלכתיים בכל העולם מלווים בתרועת חצוצרות, שמשמעה אחד – יש לי/ לנו כוח להרוג, קבלו  אותי/ אותנו בכבוד! ואילו במסדר הזיכרון לפני מלכות ה', אנו פותחים תמיד בקול השלם והפשוט, וגם מסיימים בו, ואין תרועות-שבר נשמעות לבדן. ואז חוזרים למזמור ולשאלה – מי יהלל?

והנה פורצת קריאת "הַלְלוּ יָ-הּ" מפי "כֹּל הַנְּשָׁמָה", ויוצאת מכל המקצבים ומכל ההגבלות אל מרחבי אינסוף, "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָ-הּ – הַלְלוּ יָ-הּ".

אכן, מכל השירה הישראלית, קולע אל משמעות הסיום של ספר תהלים, השיר (שמרית אור וקובי אשרת): הללויה לעולם – הללויה ישירו כולם – במילה אחת בודדה – הלב מלא בהמון תודה... והעִנבָּלים הגדולים – יהדהדו בהמון צלילים – ואיתנו הם יאמרו: הללויה – הללויה, עם השיר – הללויה על יום שמאיר – הללויה על מה שהיה – ועל מה שעוד לא היה – הללויה.

באדיבות אתר 929