אל תרחק

יש דרכים רבות לתאר כאב, אחדות מהן חוזרות על עצמן כל אימת שמישהו מנסה לתאר לאחרים את עוצמת כאביו. כזה הוא למשל תיאור הקדיחה בבשר החי. כאילו מקדחה חודרת תחת הבשר, פוצעת ומכאיבה. תיאור אחר הוא תיאור השריפה, תחושה של אש יוקדת. תיאור שלישי הוא תיאור של התפרקות, המסה, ושמא – התכה. מחום הכעס היוקד, השורף, נמס הגוף עד כי איננו.

פרקנו לא מחמיץ אף אחת מן הדרכים הללו, וצועק את כאביו של העם המיוסר בכל אחת משלשתם, ואולי אף ביותר. הקול הבולט ביותר בפרק הקצר הזה הוא קול הצעקה החייתית, המיוסרת – "דַי!" אנא, ה' הפסק את הכאב הנורא. הפסק את העינוי. "הַעַל אֵלֶּה תִתְאַפַּק ה', תֶּחֱשֶׁה וּתְעַנֵּנוּ עַד מְאֹד"? (יא)

אבל יש בפרק קול נוסף, עדין יותר. לא בכאב מואס הקול הזה, אלא בבּוּשַת-הדחייה, בתחושת - "ונהי כטמא כולנו" (ה). זהו הקול המבקש מה' – אל תרחק. הרי שלך אנחנו, אנו בניך ואתה אבינו, אנו עבדיך ואתה מלכנו. "הֵן הַבֶּט-נָא, עַמְּךָ כֻלָּנוּ" (ח).

אחרי מות בעלה, כתבה זלדה את אחד הגדולים שבשיריה – "אל תרחק". שיר קשה וחזק של בית קברות, של עמידה בגיא צלמות, בצל האימה. "יוצר לילות ורוח" זועקת המשוררת - "הלא נגדך בכי איום זה. אל תרחק" -
"אל יעמדו כחיץ
מיליוני שנות אור
בינך ובין איוב".

את הכאב אפשר היה איכשהו לסבול, אומרת המשוררת ה"איובית" –  אבל לא את הריחוק ממך הנובע ממנו. ממש כמו הפרק שלנו, רומז השיר לכביש הדו כיווני של הסתרת הפנים. אתה מסתיר ומכאיב לנו, וכתוצאה מכך אנו איננו יכולים לראות אותך, להתקרב אליך.
"וְאֵין קוֹרֵא בְשִׁמְךָ, מִתְעוֹרֵר לְהַחֲזִיק בָּךְ: כִּי-הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ מִמֶּנּוּ, וַתְּמוּגֵנוּ בְּיַד-עֲו‍ֹנֵנוּ" (ו).

© כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם 

באדיבות אתר 929