אמונתו של יהושפט

מתוך המעמד הציבורי המרגש של התכנסות 'קהל יהודה' בבית ה', בו נשא יהושפט תפילה נרגשת לה', בקע ועלה דבר ה': "ויחזיאל בן זכריהו... היתה עליו רוח ה'..." (יד-יז). אמנם נבואת יחזיאל בן זכריהו הבטיחה הצלה מן האויבים, הצלה שאינה מצריכה את יהושפט ואת עמו להלחם, אך בכל זאת העמידה נבואה זו את יהושפט ואת עם יהודה במבחן: אין הנבואה מפרשת כיצד תתרחש הישועה הא-לוהית ללא מלחמה. ועל רקע ההבטחה הסתומה הזאת, נדרש יהושפט לוותר על גובהה של ירושלים ועל חומותיה הבצורות, לרדת אל אויביו העולים אליו במעלה הציץ במדבר יהודה, ושם לפוגשם. 

כנגד הוראה זו ניתן היה לטעון לכאורה, כי אם ממילא "ֹלא לכם להלחם בזאת" (יז), מה צורך יש ביציאה מחוץ לירושלים? הרי בכך מסכן יהושפט את צבאו. טענה זו, לּו הייתה נטענת, הייתה מגלה כי יהושפט אינו מאמין בנבואה בלב שלם. אף כשיצא יהושפט לקראת אויביו כפי שנצטווה בנבואה, יכול היה לעשות זאת בלב חצוי, מתוך פקפוק בהצלחתו של צעד מסוכן זה. אף כך, היה מגלה יחס שאינו חד-משמעי אל הנבואה.
אולם יהושפט מאמין בנבואה בכל לבו, והוא פועל כדי להדביק באמונתו זו אף את בני עמו. לא זו בלבד שבפועל "וישכימו בבוקר ויצאו  למדבר תקוע" (כ), אלא שיציאה זו מלווה בדברי החיזוק הללו של יהושפט: "הַאֲמִינוּ בַּה' אֱלֹהֵיכֶם וְתֵאָמֵנוּ הַאֲמִינּו בִנבִיָאיו והַצלִיחּו" (שם) ובהעמדת משוררים האומרים "הוֹדוּ לַה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (כא).
היציאה אל האויבים ב"רנה ותהלה" (כב) כשאת חיל החלוץ מקדימים המשוררים, המהללים את ה' על הישועה שעוד לא נעשתה – היא הביטוי העילאי ביותר לאמונתו של יהושפט ולאמונת עמו בדבר ה' בפי שלוחו. זוהי נקודת הגובה של הסיפור, גילוי של שיא האמונה בה' ובדברו בפי נביאו. לא ייפלא אפוא שזו עצמה גם נקודת הישועה: "וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה נָתַן ה' מְאָרְבִים... וַיִּנָּגֵפוּ"(כב).

הנה כי כן, מלחמה זו מכילה הן את הקצף על יהושפט והן את הרחמים הממתקים את העונש, ובעצם מבטלים אותו והופכים את הצרה לרווחה ואת האפלה לאור גדול. ל'דברים הטובים' שנמצאו ביהושפט בעברו, ושבזכותם ניצל מן הקצף (י"ט, ב-ג), נוספו עוד 'דברים טובים': ראשית, המעשים שעשה יהושפט לאחר תוכחתו של יהוא בן חנני, כשמינה שופטים בכל יהודה (י"ט, ד-יא), ושנית, המעשים שעשה יהושפט באירוע זה עצמו: תפילתו הנרגשת בבית ה' בשעת המצוקה; האמונה הגדולה שהאמין בדבר ה' בפי נביאו והמעשים הנגזרים מאמונתו זו. בזכות 'הדברים הטובים' הללו זכה יהושפט לא רק להינצל מן הסכנה, אלא להפוך את הצרה והיגון שבתחילת האירוע לרווחה ולשמחה בסופו: מבית ה' – מן התפילה הנרגשת שנערכה בו ומן הנבואה שנשמעה בו – יצאו יהושפט ועמו אל הבלתי נודע, ואל בית ה' שבו בשמחה.

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון