אנשי סדום לא נידונו על חוסר אכפתיות כלפי העניים, אלא על כך שלא היו מוכנים לסבול מעשה חסד, ופגעו באנשים העוזרים לאחרים.

 

"אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה" (י"ח, כא)

מה מחפש ה'? מיהי הצועקת ומהי הצעקה?

אומר על כך המדרש:

"... אמר ר' לוי: אפילו אני מבקש לשתוק - דינה של נערה אינו מניח אותי לשתוק. מעשה בשתי נערות שירדו למלאות מים מן העין. אמרה אחת לחברתה: למה פניך חולניות? אמרה לה: כלו מזונותינו וכבר אנו למות. מה עשת? מילאת את הכד קמח והחליפתו, נטלה זו מה שביד זו וזו מה שביד זו. כיון שהרגישו בה - נטלוה ושרפוה. אמר הקב"ה: דינה של נערה אינו מניח אותי לשתוק. הדא הוא דכתיב [= זהו שכתוב] 'הכצעקתם' אינו אומר, אלא 'הכצעקתה' - של נערה".

ר' לוי מפענח את העמימות שבפסוק בעזרת סיפור על צעקתה של נערה שעשתה טובה לחברתה, ודנוה אנשי סדום למוות בשריפה. מניין לר' לוי סיפור זה? ומה בא ללמדנו?

הנביא יחזקאל (ט"ז, מט) מסביר מה היה עוון סדום:

"הִנֵּה זֶה הָיָה עֲו‍ֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה".

ר' לוי מחדד שסדום לא נענשה על סתם אי-החזקת יד עני, אלא שאף מנעו מנערה אחת לעזור לחברתה במעיין, ואף דנוה למיתה.

זוהי תרבות של אטימות לב כל כך חריפה, שאין היא מוכנה לסבול שום צליל של חסד בתוכה. על תופעה כזו אומר ה' שהוא אינו יכול לשתוק. לו היה מדובר באפאתיות גרידא, בסתם חוסר יחס -היה ה' מודד להם מידה כנגד מידה, שתיקה כנגד שתיקה, התעלמות כנגד התעלמות. אך מי שפוגע באופן אקטיבי במי שכן אכפת לו - על כך אין הקב"ה מוכן לשתוק. מי שדן גומלת חסדים בשריפה - יישרף בעצמו.

 

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון