אני מאשימה

רגע ההאשמה של אסתר את המן מתנוסס בראש רשימה ססגונית של רגעי האשמה מקראיים. קודם לה בהאשמה הישירה נתן הנביא, המוכיח את המלך דוד על רצח אוריה החתי: "אַתָּה הָאִישׁ!" (שמואל ב ב', יז). לעומתם רוב רגעי ההאשמה מרומזים יותר, כך בהאשמה הראשונה בגן העדן, בה הא-לוהים מוכיח את אדם: "הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ?" (בראשית ג', יא). פסוק זה הופך לאחד הרמזים שהתלמוד מוצא לקשר בין פסוקי התורה לסיפור המגילה: ״הָמָן מן התורה מנין? הֲמִן הָעֵץ״ (חולין קלט, ב).

בקורות ימי העם היהודי בולט רגע האשמה חריף נוסף: מאמרו הביקורתי של העיתונאי אמיל זולא מ-1898: J’accuse - אני מאשים. זולא הפנה אצבע מאשימה כלפי בכירי הממסד הצרפתי, מנשיא המדינה ומטה, על האשמתו בבגידה של הקצין היהודי אלפרד דרייפוס על לא עוול בכפו. המאמר נתפס כשימוש מכונן בעיתונות ככלי לתוכחה מפני עוולות המשטר. המאמר השפיע רבות גם על יהודי התקופה, אשר קיבלו השראה מאינטלקטואל שאינו יהודי הניצב לצד הצדק והשוויון עבור יהודי אירופה.

במלאת 100 שנה לפרסום המכתב, נשא עליו נשיא צרפת דאז ז׳אק שיראק דברים שניתן לאמרם גם על אסתר, או שמא על חרבונא: ״בל נשכח את אומץ הלב של סופר דגול, אשר שם בכף את שלוותו, את תהילתו ואף את חייו, והעז לשאת את קולמוסו ולהעמיד את כשרונו לשרות האמת״.

מתוך ״מגילת אסתר: פירוש ישראלי חדש״, מאת מישאל ציון, בעריכת אביגדור שנאן ובתמיכת קרן אבי חי

באדיבות אתר 929