אני מקריב משמע אני שלם

האדם המביא את קרבנו עומד מול א-להיו.

יכול המאמין לעמוד בוש ונכלם בתחושת אשמה, "חטאתי, טעיתי, סלח לי", הנה קרבן החטאת וקרבן האשם.

עמידה אחרת היא תחושת נוכחות כאפס מול האין סוף – "ביטול היש" – אני כלום, בהתמסרות, בהיותי חלק מדבר עצום, או אז יש משמעות לקיומי, הנה קרבן העולה והמנחה.

שונה לחלוטין מזה ומזה השלמים הניצב בפרקנו, בין הקודמים לו לאלו שלאחריו. הוא היחיד המכונה "זבח". וכבר מצאנו בתורה את ה"זבח". יעקב בדרכו הביתה, לאחר שהקים משפחה מורחבת, כורת ברית עם לבן: "ויזבח יעקב זבח בהר ויקרא לאחיו לאכל לחם..." (בראשית ל"א, נד). גם ביציאת מצרים: "זבח פסח הוא לה'" (שמות י"ב, כז), ה"זבח" הלא הוא חגיגה שבה משתף האדם את הסובבים אותו.

השלמים, כשמו כן הוא, חגיגה של אדם מלא סיפוק, בהשלמה מלאה עם המציאות ובעיקר עם עצמו ועם מצפונו. מביא השלמים אינו מתייסר במוסר כליות ורגשי אשמה ואינו חש תחושת אפסיות, אדרבה, שבע רצון הוא על הישגיו ואף עשוי להזמין את אוהביו לחגוג עמו בזבח.

חידוש גדול מחדשת לנו כאן התורה – האדם המאמין אינו צריך לחוש מול א-להיו בכפיפות קומה. יכול הוא בהחלט לחוש, כרגש דתי של ממש, שביעות רצון תוך שהוא חי בשלום עם המציאות.

נשים לב – אם בשחיטת העולה, החטאת והאשם הדגש הוא על "ושחט אותו לפני ה'" הרי בשלמים "ושחט אותו לפני אוהל מועד" (ח, יג) – בפתח מקום ההתוועדות עם ה'. ה' שותף אִתו בשמחה ושמח בשמחתו.   

אם כן, גם בעת הזאת, זהיר הוא ואינו מתנשא במחיאות כפיים לעצמו, בהחלט חש בשיתופו המלא של ה' בחווייתו.

באדיבות אתר 929