אני שלום והמה למלחמה

במזמורים אלו שלפנינו, חמישה עשר מזמורי "שיר המעלות", באים לידי ביטוי כל הכיסופים והגעגועים של עמנו בהיסטוריה הארוכה שלנו, השאיפות שלנו, המאמצים שלנו, הבלתי נלאים, להגשים אותן, והמכשולים הכבירים שמערימים נגדנו אויבינו כדי להכשילנו, לסכל כל צעד שלנו בדרכנו להתקדמות ולמימוש המטרות, שלמענן עלינו לפעול, בהן עלינו לדבוק ואשר אסור לנו לסטות מהן בכל התנאים בכל הנסיבות.

וכך מכריז בעל מזמורנו, בשתי מילים נצחיות קצרות ומרוכזות, בלתי נשכחות: "אני שלום"! (ז). כל מהותו וכל ישותו זועקת לדבר החשוב ביותר בו מותנה קיומנו, קיומו של היחיד, קיומו של הציבור, קיומו של עמנו – והוא השלום! בלעדיו לא נתקיים – למענו אנחנו חייבים לפעול ולהשתדל, ללא ליאות וללא הרף.

"אני שלום": אני זהה עם השלום, אני מזדהה עם השלום, השלום עומד במקום הראשון בסולם הערכים והשאיפות, לא רק של עמנו אלא גם של כל יחיד בחברה היהודית. ועל כן הכרזתו של בעל המזמור כאמור: "אני שלום"! אבל – "אויה לי"! (ה) שוב שתי מילים בלתי נשכחות במזמורנו. "אויה לי" זועק בעל המזמור, דוברו של עמנו, ושתי מילים אלו מבטאות את כל הכאב, כמעט יאוש, את האכזבה ואת התסכול. אך הן גם תלונה וגם מחאה וגם תרעומת על גורל עמנו: "אני שלום", אבל "אויה לי"! "וכי אדבר" (ז) כאשר אך אפצה פי, כאשר רק אומר מילה, לא חשוב מה היא, כאשר אציע משהו, כאשר אתכנן דבר מה - "המה למלחמה" (ז) – הם, האויבים של עמנו, הם, העולם סביבנו, הקרובים לנו והרחוקים מאיתנו – "המה למלחמה". מפרשים הם כל דיבור, כל אמירה וכל פליטת פה שלנו כמכוונים למלחמה. התשובה שלהם לכל פניה של עמנו אליהם היא אחת ובלעדית: למלחמה. אינם רוצים ואינם מוכנים להידברות איתנו.

ומזדעק בעל מזמורנו: רבונו של עולם: "רבת שכנה לה נפשי עם שונא שלום" (ו)! אין אנו יכולים עוד לסבול, הרבה מעבר לכל מה שמסוגל עם כעמנו לעמוד בו. "רבת שכנה לה נפשי עם שונא שלום", לא רק הגוף, גם הנפש איננה יכולה עוד לשכון בין עמי העולם השונאים אותנו ושונאים את השלום איתנו. בצרה המתמשכת, המעיקה ושאינה נגמרת, אין לי אל מי לפנות, אין לי על מי לסמוך. "אל ה' בצרתה לי קראתי ויענני" (א).

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך 'פרקי היום בתהלים' בהוצאת שילה ברכץ