ארץ אשר אבניה ברזל

התורה מתארת את אופייה של הארץ בפסוקים ז-י. היא פותחת בשבח הארץ: "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה..." (ז) וחותמת בברכת הארץ הטובה: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (י). טובה של הארץ בא לידי ביטוי בעיקר ביבולה המבורך הכולל את שבעת המינים: "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" (ח).

אך הנה בתווך, בין ציון פרי הארץ לבין הברכה עליו, משולב עוד היבט בשבחה של הארץ: "אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת" (ט). בפשטות נראה שביטויים אלו נועדו לדבר בשבחה החומרי של ארץ ישראל וכדברי הרמב"ן על אתר: "ובישרם כי בארץ ישראל מחצב נחושת וברזל, שהם צורך גדול ליושבי הארץ – ולא תחסר בה כל".

אולם אם נדייק בלשון הכתוב נראה שקיימת הבחנה בין ברזל לנחושת. בנחושת נאמר "וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת" ואילו בברזל לא כתוב 'ארץ אשר מאבניה תחצוב ברזל' אלא "אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ  - בַרְזֶל". על כורחנו עלינו לפרש שהתורה מבקשת לומר: ארץ אשר אבניה – הן עצמן ברזל. ואכן בדרך זו נוקט הרמב"ן בפירושו השני: "... הכתוב משבח את ארץ ישראל שימצאו בה מחצבים... לבנות בהם בתים חומות ומגדלים, לא כארץ מצרים וארצות רבות שבהם שוכני בתי חומר, ונעשים ליושביהם קבריהם". לפירוש זה הברזל מופיע כאן כמטאפורה לחוזק.

אך אם כך, אפשר להוסיף שגם האבנים עצמן באות כמטאפורה וכפי שאומרת הגמרא במסכת תענית (ד ע"א): "ארץ אשר אבניה ברזל – אל תקרי אבניה אלא בוניה". ארץ ישראל מסוגלת לגדל אנשים ישרים וברי-לבב הדבקים באמת, שאינם נשחקים ונשברים בפני כל רוח מצויה ושאינה מצויה, והם הם אבני היסוד היקרות מהן תבנה הארץ הזאת.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הסדרה 'מעט מן האור', בהוצאת ספריית בית אל בשיתוף תנועת אורות