אשור מגלים את ישראל

עליית ממלכת אשור והתפשטותה כמעצמה אזורית, הוציאה את המערכת האסטרטגית האזורית משיווי המשקל שבמסגרתו התקיימו מלכות ישראל ויהודה. מאבקי הקיום שניהלו עד כה ממלכות יהודה וישראל, במעגל השכנים הקרוב, הוצבו לנוכח השינוי שהתחולל, בצבת העימות בין כוחות גלובליים במעגל הרחוק: בין אשור מצפון מזרח ומצרים מדרום מערב.

האשורים בניגוד למה שהיה ידוע עד תקופת שלטונם, הנהיגו מדיניות כיבוש שהתבססה על הגליה המונית וחילופי אוכלוסייה. זה התחיל בשלבים. בשלב ראשון נכבשה הבליטה הצפונית מזרחית של ממלכת ישראל, בנחלת נפתלי ובגלעד כמתואר בקצרה כבדרך אגב: "בימי פקח מלך ישראל, בא תגלת פלאסר מלך אשור ויקח את ... כל ארץ נפתלי ויגלם אשורה" (ט"ו, כט).

לנוכח האיום המשותף, אך טבעי היה לצפות ממלכי יהודה וישראל לשיתוף פעולה ואף לאיחוד כוחות. אלא שהם עשו בדיוק את ההפך. פקח בן רמליהו מלך ישראל, יחד עם רצין מלך ארם, עלו יחד למלחמה על ירושלים (ט"ז, ה) לא יכלו לאחז מלך יהודה בירושלים, אך נישלו את ממלכת יהודה מאחיזתה באילת ומסרוה לאדומים (שם, ו). למול ברית השכנים הקרובים מצפון: ישראל וארם, פנה אחז מלך יהודה לבקשת חסות מהמעצמה העולה בצפון הרחוק: "וישלח אחז מלאכים אל תגלת פלסר, מלך אשור לאמור, עבדך ובנך אני, עלה והושיעני..." (שם, ז).

כך מתחילה בדרך כלל מעורבות מעצמתית. הן נקראות על ידי אחד הצדדים המבקש חסות, לבוא ולהושיע. הן מבקשות תחילה סדק לחדור דרכו, כהזדמנות לחדירה הדרגתית ומרחיבות את שליטתן מתוך מיצוי הזדמנויות גובר והולך.

עם עליית מעורבותה האקטיבית של אשור בארץ ישראל, בעימות שהתהווה על השליטה וההשפעה המרחבית בין מצרים לאשור, הועמדו הממלכות הקטנות בפני הכורח לבחור צד.

בימיה האחרונים של מלכות ישראל ובאיום על שרידות מלכות יהודה, שני המלכים כשלו בהכרת הכורח להתחבר בכל דרך לעוצמתה העולה של אשור.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר 929