במהלך פרשיית העולה מדגישה התורה את החובה שהאש תהיה דולקת תמיד במזבח. התורה גם מוסיפה איסור לכבות את האש. אש זו מסמלת את ההתלהבות בעבודת השם שצריכה לבעור בכל עת בליבנו, הדומה למזבח.
השפת אמת מפרש שאש התמיד מבטאת את האש היוקדת בלב יהודי המלא באהבת השם, עליה נאמר "ועל כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י', יב). אותה אש של אהבה גוברת על כל הפשעים, בדומה לאמור במגילת שיר השירים "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" (שיר השירים ח', ז).
לשון הפסוק "לא תכבה" (ה) מתפרשת, לפי השפת אמת, במשמעות כפולה. מצד אחד, יש בה הבטחה ליהודי שכאשר תבער בו אש ההתלהבות לה' היא לא תכבה גם אם הוא יחטא; מצד שני יש כאן גם איסור כלפי האדם לכבות את אש ההתלהבות. כלומר, מצד אחד, אש ההתלהבות באה מלמעלה וה' מסייע לאדם לשמר אותה למרות הנפילות; מצד שני, יש לאדם אחריות לשמר את ההתלהבות, כפי שנאמר לגבי אש המזבח "אף על פי שאש יורד מן השמים מצווה להביא מן ההדיוט" (יומא כ"א ע"ב).
הדרך לשמור על בעירת אש ההתלהבות בעבודת ה' היא באמצעות התחדשות בעבודת השם. כפי שנאמר לגבי הכהן, שבכל בוקר הוא צריך לחדש את העצים על גבי המערכה, כך מצווה כל יהודי עובד השם, שהוא בבחינת כהן, להתחדש בעבודתו באופן שישמר את הבעירה וההתלהבות.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון