אתה בטוח?

המזמור נחלק לשלושה חלקים: בחלק הראשון (א-י) בקשת המשורר להושעה מהאויבים. בחלק השני (יא-יח) פירוט מעשי האויבים. בחלק השלישי (יט-כח) תפילת המשורר לה' שחבריו ישמחו כפי שאויביו היו שמחים במפלתו.

למעשה כל חלק נחלק לשתי פסקות. בכל חלק הפסקה הראשונה עוסקת בתפילה לה' או בתיאור האויב (א-ח | יא-יז | יט-כו) ואילו בפסקה השנייה יש תיאור הודאה לה' (ט-י | יח | כז-כח).

מה היחס בין שלושת חלקי המזמור? נראה שככל שמתקדם המזמור, המשורר פחות ופחות בטוח בהושעת ה' אותו. בחלק הראשון המשורר פותח "ריבה ה' את יריבי" (א) בלי להסביר מי הם האויבים ומה הם מעוללים לו. כך גם הבקשה של המשורר היא מוחלטת "אמר לנפשי ישעתך אני. יבשו ויכלמו מבקשי נפשי... כי חנם טמנו לי" (ג-ז) – המשורר בטוח בהושעת ה' מכיוון שהאויבים אכן פוגעים בו, והוא לא מרגיש צורך להסביר ולהרחיב על האויבים וטיבם.

בחלק השני, לאחר שהבקשה שנאמרה לפני כן לא הועילה, פותח המשורר בתיאור האויבים ומעשיהם. אם בחלק הראשון רק נאמר ש"חנם טמנו לי" (ז), בחלק השני הוא מפרט: "ואני בחלותם (=כשהם היו חולים)... עניתי בצום נפשי ותפלתי על חיקי תשוב (=צמתי והתפללתי לרפואתם)" (יג) אך כעת "ובצלעי (=כשאני בצרה), שמחו ונאספו... קרעו ולא דמו (=עשו מעשים רעים ולא שתקו)" (טו). כלומר האויבים גומלים רעה תחת טובה למשורר. מתוך כך מבקש המשורר מאת ה' "כמה תראה?" (=כמה זמן תראה ולא תושיע אותי?) (יז).

בחלק השלישי המשורר כבר עומד על סף ייאוש. הוא פותח בתיאור אויביו שישמחו במפלתו, "וירחיבו עלי פיהם, אמרו האח האח, ראתה עיננו" (כא) – אם בחלק הראשון המשורר צייר את הושעתו כמשהו שעתיד להתרחש, כעת הוא מתאר את מפלתו. המשורר מרגיש מרוחק מה' בצורה קיצונית: "אדני, אל תרחק ממני!" (כב).

נראה שגם הפסקות שעוסקות בהודאה לה' כתובות באותה הדרגתיות: בחלק הראשון המשורר מבטיח שנפשו תשמח, ו"כל עצמותי תאמרנה – ה' מי כמוך!" (י). בחלק השני ההודאה לה' תעשה בקהל רב: "אודך בקהל רב בעם עצום אהללך" (יח). ובחלק השלישי לא רק שהמשורר יהלל את ה', ולא רק שזה יקרה בציבור גדול, אלא כל "חפצי צדקי" (=שרוצים בטובתי) יגדלו את שם ה' (כז). המשורר בכל פעם מגדיל את מעגל המהללים את ה', והכול כדי שה' יושיע אותו במהרה.