האיסור להיכנס למקדש בטומאה נובע מכך שכניסת האדם הטמא מטמאת את המקדש. התורה אינה מתמקדת בחומרת המעשה אלא בפגם המטאפיזי שאדם זה מטיל במקדש. עלינו להפנים כי לכל מעשה שאנו עושים יש השלכות נרחבות.
באופן כללי, ניתן לדבר על שני סוגים של חטאים. פעמים רבות התורה אוסרת מעשה מסוים בשל חומרת המעשה עצמו. אכילת חמץ בפסח אסורה שכן התורה מחשיבה את מעשה האכילה עצמו כמעורר שאט נפש. במקומות אחרים התורה אוסרת מעשה לא מצד עצמו אלא מפני תוצאותיו החמורות.
האיסור להיכנס למקדש בטומאה שייך לסוג השני של החטאים. למרות שהתורה ודאי מחשיבה את הכניסה עצמה כ"טאבו", שכנראה חמור מספיק על מנת להעניש במלקות, חומרת המעשה, המתבטאת בעונש הכרת, תלויה בתוצאה של הכניסה, דהיינו בטומאת המקדש. למרות שמבחינה הלכתית-פורמלית אין אוויר המקדש יכול לקבל טומאה, כניסת האדם הטמא "מטמאת את המקדש". התורה אינה מתמקדת בחומרת המעשה עצמו אלא בפגם המטאפיזי שהוא מטיל במשכן.
מושג זה עולה במקום נוסף. התורה אוסרת את טקס המולך במילים "כי מזרעו נתן למלך למען טמא את מקדשי" (ויקרא כ', ג). מה הקשר בין טקס המולך לבין טומאת המקדש? הרי סביר להניח שהטקס לא בוצע במקדש עצמו. רש"י (שם) הוטרד משאלה זו והסביר שבהקשר שלנו "מקדשי" פירושו "כנסת ישראל שהיא מקודשת לי". אם כן, לטקס המולך המבוצע בפומבי ישנה השפעה מזיקה על החברה בכללה. כנסת ישראל, כמו המקדש, היא ישות קדושה, שקדושתה מתחללת על ידי חטאי האנשים המרכיבים אותה.
תפישה זו, שלפיה יש למעשינו תוצאות נרחבות, הינה הגיונית. המשנה (אבות ד', ב) מבטאת תפישה זו באמרה: "שמצווה גוררת מצווה ועברה גוררת עברה". אף אם אדם מבטיח שלמעשיו הרעים אין השלכות מעשיות, במישור מטאפיזי כלשהוא העולם שלו אינו ניצול מבלי פגם. זהו המסר של "את משכן ה' טמא" (יג). עלינו להפנים מסר זה ולפעול על פיו.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון