בדרך אל האמונה

 
פרשת שמות מסתיימת בסיפור מפתיע: אמנם הקב"ה כבר הזהיר את משה במעמד הסנה, שיציאת בני ישראל ממצרים לא תהיה קצרה ופשוטה (ג', יט-כ), אולם בשום שלב לא נאמר, שהמצב עתיד להיות גרוע עוד יותר. שליחותו הראשונה של משה אל העם אף הניבה תוצאות חיוביות: "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ" (ד', לא)

אולם לאחר מכן, בפרקנו, מגיעה האכזבה. לא די שפרעה דוחה מכול וכול את פניית משה ואהרן, אלא הוא גם מכביד את השעבוד (ה', ז-ח). כתוצאה מכך באים שוטרי בני ישראל בתלונות כלפי משה, ואף משה בא בטרוניה כלפי הקב"ה: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה, לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי"? (שם, כב). מדוע אפוא אירעה תפנית בלתי-צפויה זו?

ייתכן, שהסיבה לכך נעוצה בהבדל עקרוני הנראה בין הציווי שניתן למשה בסנה ובין הביצוע בפועל. משה נצטווה לפנות לבני ישראל עם הבשורה - "פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם" (ג', טז), והובטח ע"י הקב"ה - "וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ" (שם, יח). עם זאת, משה חשש שבני ישראל לא יאמינו לו (ד', א), ועל כן נתן לו הקב"ה, ליתר ביטחון, שלושה אותות, תוך כדי הדגשה שייתכן שלא יהיה צורך בכולם: "וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן. וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה... וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר..." (שם, ח-ט). לאור זאת אמור היה משה לפנות לבני ישראל ולבחון את אמונתם, ובמקרה שלא ישתכנעו - לבצע כל אות בנפרד ולבחון האם כבר הגיעו בני ישראל לאמונה.

אולם בביצוע בפועל התמונה נראית שונה: "וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה, וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם" (שם, ל). מסתבר, שמשה ואהרן לא חיכו לבחון את תגובת העם בשלבים השונים, אלא השתמשו מייד בכל האמצעים שעמדו לרשותם, כולל כל האותות. כך אמנם הושגה המטרה - "וַיַּאֲמֵן הָעָם" (שם, לא) - אולם, נראה שהייתה זו דרך קצרה מידי. עם ישראל נדרש להגיע לאמונה גם כאשר אין הוא רואה סדרת ניסים מתבצעת לפניו. מבחנה של האמונה מכאן, דרך יציאת מצרים ועד סוף כל הדורות, הוא דווקא ברגעים הקשים יותר, מתוך אמונה גם בדרכי ה' הנסתרות מעין אנוש.

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'נקודת פתיחה' בהוצאת מכון צומת