הביקורת של ישעיהו כנגד המנהיגים היא לא על הבחירות הפוליטיות שלהם, אלא על הבחירה בדבר הנוח על פני הדבר הנכון.
אחת התמות החוזרות בנבואותיו של ישעיהו היא דרישתו מהעם לא לסמוך על מצרים. אכן מנהיגי העם בחרו מספר פעמים להסתמך על המעצמה הדרומית, בתקווה שזו תעזור להם נגד הכובש הצפוני החזק.
אולי יש כאן טעות פוליטית, אך מדוע ישעיהו הופך את הבחירה הפוליטית הזו לעוון רוחני?
כנראה, שלפחות לפי הבנתו של ישעיהו, המנהיגים בחרו להתעלם מעצותיו בצורה שיטתית, לא כי הם חשבו אחרת, אלא כי לא היה להם נוח להקשיב לו: "אֲשֶׁר אָמְרוּ לָרֹאִים לֹא תִרְאוּ וְלַחֹזִים לֹא תֶחֱזוּ לָנוּ נְכֹחוֹת דַּבְּרוּ לָנוּ חֲלָקוֹת חֲזוּ מַהֲתַלּוֹת" (י).
המנהיגים והעם לא רוצים לשמוע את האמת, משתיקים את הנביאים, את החוזים, את אנשי הרוח הצופים שחורות ומציעים עצות קשות.
הציפייה מאותם חוזים היא להגיד למנהיגים שהם בסדר. הציפייה היא שידברו חלקות, שינבאו שיהיה טוב.
נשמע מוכר?
כנראה שזהו טבע האדם, גם כשיש נביא וגם כשהמוכיח בשער אינו נביא ה'. אנחנו, בני האדם רוצים לשמוע שאנחנו בסדר, שהדעות שלנו נכונות, שהמעשים שלנו מובילים את עצמנו, את החברה ואת העם למחוזות טובים.
ומה עושים כאשר יש חוזים לכל צד ולכל אפשרות?
נראה שאין לשאלה הזו "פתרון בית ספר". הפתרון תלוי ברמת הביקורת האישית והמודעות העצמית. האם באמת בדקתי את עצמי? האם בחרתי באפשרות שבחרתי כי אני באמת מאמין שהיא הנכונה, או שהעדפתי לבחור באפשרות הנוחה, הקלה והמוכרת לי?
האם הקשבתי לנביא ולמוכיח באמת, או שציפיתי שידבר אלי חלקות ויחזה מהתלות?
באדיבות אתר 929