בין ארור לברוך

עיון בפרשת הקללות מגלה כי הן תלויות במידה רבה בכניסה לארץ. עם ההגעה לארץ, מוטלת על עם ישראל החובה להבחין בין 'ארור' לבין 'ברוך'. מסגרת החיים בארץ כוללת חיי כלל וחיי פרט, והיכולת להחליט מה תהיה איכות החיים האישית והציבורית היא האתגר הגדול של העם בבואו אל הארץ. 

מצד האמת, אין ספק שקל יותר לחוש שהאחריות לא תלויה בנו, אלא היא מוטלת על האחר. קל לנו לבקר, לדבר כנגד, להשמיץ ולקבוע כי האחר הוא האחראי. אבל מה לגבי עצמנו?? זהו בדיוק האתגר הנתון לפתחו של העולה לתורה בפרשת הקללות: לשנות את הקללה לברכה. זה לא ענין מיסטי, רוחני או אבסטרקטי. זו מציאות.

שמעתי פעם מהרב יהושע ויצמן שליט"א, ראש ישיבת ההסדר במעלות, שאמר בשם ה"שפת אמת" כי יש משמעות מיוחדת-סגולית לכל הופעה ראשונה של מילה בתורה. המילה 'אני' מופיעה בפעם הראשונה בתורה בפסוק: "וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע" (בראשית ו', יז). הפעם השנייה בה מופיעה המילה "אני" בתורה היא בפסוק: "וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם" (שם ט', ט). מכאן ניתן ללמוד ששתי אפשרויות מונחות בפני האדם: האחת, היא בחירה ב'אני' אגוצנטרי שמוביל את העולם למבול, להשחתה וחורבן. הבחירה השנייה, מעמידה 'אני' אחר שבו יש מחויבות גדולה לברית שבין אדם לאלוקיו, כשהיחס של האדם לעצמו, הוא זה שיכריע אם  'ארור' או 'ברוך' ילווה אותנו על פני האדמה.

כאן גם המקום להאיר הערה נוספת הנוגעת לפרשה: בכל שבת עולה ה'בעל קורא' לבימה וקורא את הפרשה בקול גדול. והנה, בשבת 'כי תבוא' נקראות הקללות בלחש, בקול נמוך. שמתי לב לא פעם, שדווקא העובדה שהקורא מנמיך את קולו, היא זו שגורמת לקהל להקשיב ביתר קשב לקריאת הקללות. באופן פרדוכסאלי דווקא הנמכת הקול היא זו שגוררת הקשבה. כמדומני שמכאן צומחת הנחיה לכולנו: "דבר חלש"! ישמעו אותך ויקבלו את דבריך גם אם תאמר אותם בנחת. גם אם קשים ונוקבים הדברים - אל תצעק! 

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות ישיבת אורות שאול