בין גאולת העם לגאולת הארץ

לשונות הגאולה של פרק ס"א התייחסו בעיקר לעם ישראל: ענוים, נשברי לב, שבויים ואסורים (ס"א, א). אבלי ציון (ג) יהפכו להיות כהני ה' (ו), ונודע בגוים זרעם וצאצאיהם בתוך העמים, כי הם זרע ברך ה' (ט).

לא כן לשונות הגאולה של פרק ס"ב. אלו אינן מתייחסות כמעט לעם, אלא לציון וירושלים. "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט". (א), "וראו גוים צדקך ... וקרא לך שם חדש" (ב), והיית עטרת תפארת ביד ה' (ג), "לא יאמר לך עוד עזובה" (ד) "ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלקיך". העם מופיע כאן רק בזיקה אל העיר: "כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך" – העם השב אל הארץ כאיש הפוקד את האשה העזובה. תפקידו של העם להגן על ירושלים: "עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ הַמַּזְכִּרִים אֶת ה' אַל דֳּמִי לָכֶם" (ו). אפילו סילוק הגויים ונתינת הדגן והתירוש לעם ישראל, אינם נחשבים כברכה לעם ישראל אלא כטובתה של הארץ, ציון וירושלים, שדגנה לא ייאכל עוד על ידי אויבים ותירושה לא יישתה עוד על ידי נכרים. (ח).

עד עצם היום הזה משמשות שתי הלשונות של הגאולה בערבוביה, זו לצד זו, ולעתים הן גם מתנגשות זו בזו. איזו גאולה היא עיקר? גאולת העם או גאולת הארץ? בפשטות יש שילוב מבורך בין השניים, כמו בהמנון המדינה, "עין לציון צופיה... להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים". אולם למעשה, קיים הבדל במיקוד בין שתי התודעות הללו, והן עשויות גם לפרנס מחלוקות נוקבות, פוליטיות ואידיאולוגיות, על סדר הקדימות, הקצאת משאבים, וההתייחסות הערכית למתרחש בארץ ישראל בדורות האחרונים.

העמדתם של שתי נבואות ישעיהו צמודות זו לזו, נבואת העם ונבואת ציון,  מחייבת להודות שאין כאן שתי שיטות חלוקות ומנוגדות, אלא שתי נקודות מבט שהן בבחינת "אלו ואלו דברי אלקים חיים". אכן, למדנו מבת הקול שיצאה ביבנה, שגם כאשר אלו ואלו דברי אלקים חיים, יכולה המחלוקת של בית שמאי ובית הלל להתקיים במשך שנים רבות ולכלול מאות פרטים של מחלוקות בכל מרחבי התורה. אך ההכרה בכך ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים" מחייבת לכבד את בעלי הדעה האחרת ולנהוג כבוד ושלום אלו באלו.