אל מול אנשי החלקות שנעלמו לא לפני שגרמו נזק עומדים הנביאים שהתייחדו בכך שדברו אמת גם בהתיצבם כנגד כולם, ללא יוהרה, ללא שפת חלקות, ללא "לשון מדברת גדולות". הם אלו שנשארו כמורי דרך לדורות.
מזמור י"ב, לאו דוקא מן המפורסמים, רלוונטי מאין כמוהו.
"גמר חסיד כי פסו אמונים (אנשי אמונים?) מבני אדם" (ב). המשורר מתאר חברה מפורקת מערכים, אין דובר אמת, המוסר ירוד (או לא קיים) ומה שהאוזן שומעת הוא שווא (=שקר, מה שמהדהד את עשרת הדברות בדברים ה', יז), שפת חלקות, חנופה ואין אדם אשר תוכו כברו "בלב ולב ידברו" (ג).
לכל זה מתוסף חטא של יוהרה "מי אדון לנו" (ה), שכנגדה יצאו נביאים כישעיהו (נגד בבל - "ותבטחי ברעתך אמרת אין ראני… ותאמרי בלבך אני ואפסי עוד"; ישעיה מ"ז, י), וצפניה ("האומרה בלבבה אני ואפסי עוד איך היתה לשמה..."; צפניה ב', טו).
ההשוואה המתבקשת לנביאים המוכיחים אינה מִקרית. הם, שנשקם היחיד (מלבד מעשים סמלים) היה הלשון, השפה, המילה והנאום התייחדו בכך שדברו אמת, גם בהתיצבם כנגד כולם, ללא יוהרה, ללא שפת חלקות, ללא "לשון מדברת גדולות". הם לא היו אנשי שררה, אף נרדפו על דבריהם, אך אלה נשארו כמורה דרך לדורות. אנשי החלקות נעלמו ואף גרמו נזק.
המשורר מציב את א-לוהים כנגד אותם בעלי חלקת לשון, הרשעים, מבלי שמילה זו נזכרת בכתוב. כנגד מי טוען המשורר ומבקש תשועה? מי הם בעלי שפת החלקות? מהו ההקשר הריאלי של חיבור המזמור, הנכון הוא אמנם בכל זמן ומקום?
אנשים בכלל ושליטים בעלי שררה הם כנראה מעולם ולעולם "לא משהו"...
באדיבות אתר 929