אברהם אבינו היה מוכן להקריב את בנו למען ייחוד ה' וכך גם עם ישראל מוכן למסור את נפשו על קידוש ה'. להבדיל, מסירות הנפש לה טוענים השהידים אינה אלא כלי למימוש מאווייהם המתועבים ביותר.
במדרשים השונים מופיעים תיאורים ארוכים ומפורטים של שלושת הימים שלפני העקדה, שבהם צעדו אברהם ויצחק בצוותא לעבר הר המוריה.
שנים רבות חיפשתי, אך בעשרות המדרשים המנסים לתאר את שיחת האב עם בנו המובל לטבח - אין ולו מדרש אחד המספר שהם דיברו אודות גן העדן המצפה ליצחק. לכאורה, עובדה זו תמוהה: מתבקש היה לספר שאברהם הרגיע את בנו ואמר לו שהוא עתיד להגיע לגן עדן לאחר עקדתו. ובכל זאת, אין אף מדרש הטוען כך.
גילוי מפתיע זה מעמיד אותנו על ההבדל הקוטבי שבין מסירות נפשם של אברהם ויצחק בשעת העקדה, לבין מסירות נפשם של בני ישמעאל בימינו. אברהם הלך לעקוד את בנו למען ייחוד ה' בלבד. מעולם לא עלה על לבו שהעקדה היא לטובת יצחק, כדי שיזכה להגיע לגן העדן, והוא לא שגה באשליות אודות החוויות והתענוגות המצפים לבנו לאחר שחיטתו.
אדם מישראל אינו רוצה למות כדי להגיע לעולם הבא, אך מוכן למסור את נפשו למען קונו, בלי לקוות לחיים טובים יותר בעולם האמת.
השאהידים, המוכנים למות למען קיום מצוות דתם, אינם מוסרים את נפשם למען ייחוד ה' המופשט, אלא כדי להגיע לעולם הבא. המצווה הגדולה ביותר - קידוש שמו יתברך - הפכה בעיניהם לכלי למימוש מאווייהם המתועבים ביותר. מסירות נפשם אינה למען ייחוד ה', אלא למען תאוותיהם הגשמיות.
זהו ההבדל היסודי שבין מקדשי השם בכל הדורות, הצועדים בעקבות אברהם ויצחק, לבין השאהידים המוסלמים של היום. אף כי המוסלמים נמנים על `קהל המייחדים`, כדברי הרמב"ם, הם חיללו את מושג קידוש השם, ובכך הוציאו עצמם מקהל המוסרים עצמם על קדושת השם.
רק אנו, בני אברהם, יצחק ויעקב, מוסרים את נפשנו למען קידוש שמו הגדול ולא למען טובתנו שלנו. רק אנו זכאים להתחנן, להתפלל ולרצות את קוננו שיחוס עלינו וישמור עלינו מהקמים עלינו להרגנו: 'שומר גוי אחד- שמור שארית עם אחד, המייחדים שמך, ה' א-להינו ה' אחד'.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון