בין משה לבין בני גד וראובן

בקשתם של בני גד ובני ראובן לקבל נחלה בעבר הירדן המזרחי היתה בעייתית מאד. לכן משה גוער בהם בחריפות. כיצד ביטלה נכונותם להיחלץ חושים לפני בני ישראל במלחמה בארץ כנען את התנגדותו של משה לבקשתם?

ראשית, החשש מפני השפעה על שאר השבטים, עד כדי התפוררות המסגרת הלאומית, בטל עתה - מעתה אין שום שבט רשאי להתיישב על אדמתו עד שכל השבטים כאחד יסיימו את מלחמת הכיבוש. שנית, השותפות במלחמת הכיבוש, תוך נכונות לעמוד בראש הלוחמים, מהווה אינדיקציה ליחסם אל הארץ. בצאתם חלוצים לפני אחיהם הם יבטאו בשפת המעשים את שותפותם בייעוד שמייעד ה' לעמו - כיבוש "הארץ אשר נתן להם ה'" (ט) וההתנחלות בה, אף שהם עצמם בחרו מסיבות כלכליות להתנחל בשוליה. אך למרות כל זאת נראה שהביקורת על העדפתם את "הארץ הזאת" (כב) על פני הארץ היעודה לא נעלמה.

לאחר סיום נאומו של משה בפסוק טו יש הפסק של פרשה סתומה, ואז נאמר: "ויגשו אליו ויאמרו..." (טז)

מסתברים דברי בעל העקדה, שהם ניגשו אל משה לאחר פסק זמן (המומחש בהפסק הפרשה) שבו ערכו התייעצויות ביניהם, ולאחר שניסחו הצעה חדשה אשר תבטל את הביקורת שביקר אותם משה בנאומו.

אולם השאלה החשובה כאן היא מדוע בכלל התחייבו בני גד ובני ראובן לצאת למלחמת כיבוש הארץ כחלוצים לפני בני ישראל. מסתבר שעשו זאת כתשובת המשקל על בקשתם להישאר בארץ סיחון כבר מעתה, ולאחר שהבינו מדברי משה את חומרת בקשתם.

נאומו של משה השיג את מטרתו והבהיר לבני גד ולבני ראובן את חומרת בקשתם. הם פנו להתייעץ בינם לבין עצמם, וניסחו הצעה חדשה שתבטל את הטענות שהשמיע משה כנגדם. או אז הם ניגשו אל משה ופרשו לפניו את הצעתם החדשה, וזו אכן התקבלה על דעתו בתיקונים אחדים, שגם בהם יש כדי ללמד על אופיים החומרני של בני גד ובני ראובן ועל אישיותו המחנכת של משה, שיודע לרומם את בני שיחו הן במשא ומתן של נועם והן בנאום חובלים.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון