בין משה לישעיה

מקובל לומר שהנבואה שבפרקנו היא נבואת ההקדשה של ישעיה לנבואה. ישעיה זוכה לחזות במעשה המרכבה בו הוא רואה את הקב"ה יושב על כסא רם ומסביביו מלאכים. הוא שומע את קול המלאכים המפארים את הקב"ה ורואה כי כל הבית נמלא עשן. הוא נבהל מן המראה ובטוח שעוד מעט הוא עלול למות שכן ראה אלוקים חיים ואין הוא ראוי לכך בשל טומאתו.

גם משה רבינו בעת הקדשתו רואה מראה מרומם ביותר. לנגד עיניו נחשף סנה בוער באש אך לעומת ישעיה לא רק שאין הוא ירא מלראותו אלא הוא אף הולך להתבונן בו מקרוב. בעקבות זאת ה' מתגלה אליו ומצווה עליו ללכת ולהוציא את ישראל ממצרים.

באופן פשוט ניתן היה לומר שההבדל הוא בסוג ההתגלות. בעוד ישעיה רואה את הקב"ה ולכן מתיירא הרי שמשה רואה רק עץ בוער שאינו נשרף ומלבד הפלא שבדבר אין הוא משייך זאת לעניין אלוקי. אך אם נתבונן נראה כי גם בהמשך, כאשר הקב"ה מדבר אל משה מתוך הסנה, לא נראה שמשה נבהל מכך וברור הוא שדרגתו הרוחנית היתה גבוהה עשרת מונים מזו של ישעיה.

אולם למרבית הפלא למרות תגובתם הראשונית, דווקא האופן בו קיבלו משה וישעיה את בשורת השליחות היתה הפוכה מן ההגיון לחלוטין. בעוד ישעיה שנבהל תחילה מציע את עצמו לתפקיד מיוזמתו (ו', ט) הרי שמשה רבינו שכלל לא נבהל בתחילה נמנע מכך ומסרב בתואנות שונות לקבל את השליחות עד שחורה אפו של הקב"ה והוא מבטיח לו שאהרן יסייע לו.

כנראה שההבדל נעוץ בכך שמהות השליחות שונה לחלוטין בשני המקרים. משה נדרש ליצור את האומה הישראלית לראשונה, להוציאה מקרב אומה מצרית שולטת ולגדל את שם ה' בעולם כולו, בעוד ישעיה לא צריך ליצור 'יש מאין'. תפקידו של ישעיה לתקן את הקיים ולהחזיר את עם ישראל למוטב. ואף על פי כן ה' אומר לו כי המשימה לא תהיה פשוטה כלל אבל היא כדאית כיון שלבסוף ישאר זרע קודש שיינצל.