בין סיפורי התורה למצוותיה

הנאום הראשון של ספר דברים מספק לנו פרספקטיבה שלמה על סיפורי התורה בכלל. תפקיד הסיפורים בתורה הוא לבסס ולחזק שמירת תורה ומצוות. משה, בנאומו, מתייחס בפירוש לאירועים המרכזיים שמיציאת מצרים ואילך. דברים אלה של משה, הבאים כהקדמה לנאום המצוות, מראים את סיפורי התורה כבעלי תפקיד בהקשר של שמירת תורה ומצוות.

אולם כאשר אנו מסתכלים בפועל על החומשים האחרים בתורה, הדברים אינם נראים כל כך פשוטים. עצם המבנה והסגנון של התורה, של סיפור הסטורי ארוך אשר בו משולבים סיפורים על נתינת מצוות, ולא של ספר מצוות שמשולבים בו גם נקודות סיפוריות, מוכיחים שעיקר התורה הוא מערכת היחסים השלמה שבין ה' לישראל, כאשר המצוות הם אמנם מרכיב עיקרי, אך לא בלעדי, של הצד של ישראל במערכת יחסים זו.

מסתבר שהתורה רוצה להשמיע כאן שתי נקודות מבט שונות. התורה עצמה, בהסתכלות כוללת עליה, כתובה מנקודת מבט אובייקטיבית, נקודת מבט אלוקית. מנקודת מבט זו, ה' יזם מערכת יחסים עם ישראל לא רק כדי שיקיימו מצוות בפועל, אלא משום החשיבות שבמערכת היחסים עצמה, ובגלל תפקיד השליחות של ישראל כלפי העולם. מנקודת מבט זו מתוארים חסדיו של ה' כלפי ישראל, לא רק בהקשר של בסיס למחוייבות של ישראל כלפי ה', אלא כביטוי משמעותי בפני עצמו של חיבתו ואהבתו של ה' לישראל. בגלל נקודת מבט זו, התורה כתובה כסיפור מערכת היחסים, וההלכות משולבות בה.

נקודת מבט שנייה מתקבלת בספר דברים. כאן הדברים מובאים מנקודת מבטו של משה האדם, משה מנהיגם של ישראל, שדואג למחוייבות של עם ישראל. בפרספקטיבה קיומית, עיקר הדגש שלנו צריך להיות על המחוייבות שלנו כלפי ה', כלומר - על קיום תורה ומצוות, ועל התחזקות בקיום זה. ומנקודת מבט קיומית זו, החשיבות העיקרית של היחס של ה' אלינו היא בהקשר של המחוייבות שלנו כלפיו.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון