התנהגות העם היא רעה כל כך ומשום כך אין ה' חפץ בקרבנותיהם, בתפילותיהם ובאספות החגיגיות שלהם. הקב"ה דורש התרחקות מן הרשע ועשיית מעשים טובים ולא עיסוק חיצוני בעבודת הפולחן.
ישעיהו מתאר את הקפדתם של עם ישראל על ביצוע המצוות שבין אדם למקום: הקרבת קורבנות, כינוסי עם במועדים ותפילות. אולם, הוא מוכיח אותם על כך שמדובר בעבודת ה' שאינה נעשית אלא למראית עין ומרוקנת בעצם מכל הערכים האמיתיים של צדק ומשפט, אהבת ה' ואהבת האדם. בה בעת שהם פונים אל ה' בתפילה מסוגלים הם לחטוא ולפגוע בחלשים שבחברה.
מעניין הדבר כי ישעיהו פותח את ספרו בתוכחה זו וגם חותם את הספר בתוכחה דומה. מבחינת הנביא עיקר העניין הוא לדרוש את ה' באמת ולמלא את רצונו בתיקון המוסרי והרוחני ולא לעסוק רק בחיצוניות הבאה לידי ביטוי בעבודת הפולחן.
ביקורת מעין זו נשמעה על ידי נביאים רבים בתנ"ך החל משמואל: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים" (שמואל א ט"ו, כב), דרך הנביא עמוס: "כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם לֹא אֶרְצֶה וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט" (עמוס ה', כב), הנביא מיכה: "הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי: הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו', ז-ח), וכלה בנביא ירמיה: "לָמָּה זֶּה לִי לְבוֹנָה מִשְּׁבָא תָבוֹא וְקָנֶה הַטּוֹב מֵאֶרֶץ מֶרְחָק עֹלוֹתֵיכֶם לֹא לְרָצוֹן וְזִבְחֵיכֶם לֹא עָרְבוּ לִי" (ירמיה ו', כ). תוכחה זו של ירמיה מגיעה אף היא כאמור לאחר תיאור מעשיהם המקולקלים של אנשי יהודה.