בית תפילה

ארבע מאות ושמונים שנה לאחר צאת ישראל ממצרים נבנה הבית, נתון זה לבדו חייב להעניק לנו פרופורציה לגבי הימשכות תהליך גאולת העם בארצו. בתום המלאכה הגדולה מקהיל שלמה המלך את העם אליו לירושלים, לא רק כדי לציין את חנוכת הבית ולא רק כדי להקריב קרבנות, אלא גם כדי לשאת את תפילתו באוזניהם.

התפילה כאן כוללת ברכה לישראל באמצעות ברכה לקב"ה, סקירה היסטורית קצרה המגדירה את טיב המעמד, הגדרת המטרות של הבית, הזמנת כל יושבי תבל להיעזר במקדש לצורך תפילתם וייחוד הקשר בין עם ישראל לבין המקדש. דברי שלמה המלך מתוארים כאן גם כברכה, גם כתפילה וגם כתחינה. הם כוללים קבלת עול מלכות שמים שלו בשם עצמו ובשם עמוֹ, ובאותה עת חוזרים ומכוננים את מעמדו של דוד המלך כמי שהוביל את המהלך לקראת בנין הבית, וכמי שהבית נזקף לזכותו "ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך, וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו" (סו).

נדמה לי שהדגשת מרכזיותו של דוד, משורר ומתפלל תהילים, במעמד זה חורגת מהקשר האישי הברור בין שלמה לבין אביו. כך גם העובדה ששלמה בוחר את התפילה כעיקרוֹ המובהק של הטקס ההיסטורי וכאמור תפילתו כוללת גם, על פי הכתוב המפורש, אלמנטים של ברכה ותחינה.

ככל הנראה שלמה המלך מבטא כאן את תפיסתו ביחס לבית המקדש כמרכז התפילה היהודי והאנושי, בין אם מדובר בתפילה של אדם הנוכח שם בגופו, ובין אִם מדובר ברחוקים אשר מתפללים "דרכו". כיוון שממילא הקב"ה אינו יושב במובן הפשוט של המילה בתוך הבית, גם הפנייה אליו בנסיבות מסוימות יכולה להיות מרחוק ובאמצעות הבית. מכל מקום, התפילה במובנה העמוק והמחייב ביותר, היא הרוח ששלמה מכניס לתוך קירות הבית, כדי שהיא תהיה אפיונו הקובע, בלי לפגוע כמובן בכל דיני העבודה הקבועים לגבי בית המקדש.

באדיבות אתר 929