בכיה של רחל

ללאה נולדו כבר ארבעה בנים, ורחל נותרה עקרה. עובדה זו מצערת אותה עד מאוד, והיא פורצת בזעקת שבר אל יעקב: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" (א).

ר' אלעזר בירבי קליר, בפיוט מתוך הקדושתא1 'אָת חִיל יוֹם פְּקֻדָּה' הפותח 'אֶבֶן חוּג מְצוּק נְשִׁיָּה', קושר את סיפור צער עקרותה של רחל בסיפור רחוק על בכיה של רחל המבכה על בניה שיצאו לגלות:

                 דְּמָעוֹת מְבַכָּה עַל בָּנִים / קָשְׁבָה מִנְעִי אֵם הַבָּנִים.

השיבוץ העומד ביסוד טורים אלו לקוח מן המסופר על רחל בירמיה: "רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו" (ירמיה ל"א, יד), ותשובת ה' שם: "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה" (שם, טו) - רחל קמה מקברה אחר שנים רבות, ומבכה על בניה - בני ישראל - היוצאים לגלות.

דמות רחל האם הבוכייה ודואגת לבניה מועברת על ידי הקלירי לרחל הבוכה דווקא משום שאין לה בנים. הביטוי 'מבכה על בניה' משנה בפיוט את משמעותו ל'מְבַכָּה עַל בָּנִים' - בוכה, מצטערת ומתפללת שיהיו לה בנים.
נחמתה של רחל השומעת ('קָשְׁבָה') שהיא יכולה למנוע עצמה מבכי ומדמעות איננה בהבטחה לעתיד, אלא בפקידתה ובהפיכתה ל'אֵם הַבָּנִים'.

הכינוי 'אֵם הַבָּנִים' (תהלים קי"ג, ט) מכניס לשיר כמה קונטאציות:
'אם הבנים שמחה', על פי הפסוק, מכניס מימד של שמחה העומד בניגוד לבכי ולדמעות שבטור הקודם.
ראשו של הפסוק 'מושיבי עקרת הבית' - מחזיר אותנו אף הוא לרמזי 'עקרה' על האם רחל שגם היתה עיקרו של הבית.

[1] הקדושתא מפייטת את שלוש הברכות הראשונות של העמידה, ומרחיבה במיוחד בברכה השלישית, עד הקדושה. ר' אלעזר בירבי קליר חי בארץ ישראל במאה השישית וראשית המאה השביעית. הוא נחשב המרכזי שבין פייטני ארץ ישראל הקלאסיים. חלק מיצירותיו נקלט במחזורי אשכנז כמו זה שלפנינו המשמש כפיוט בחזרת הש"ץ של שחרית ביום הראשון של ראש השנה. פיוט זה הינו מתוך ד' גולדשמיט (מהדיר), מחזור לימים נוראים, כרך א (ראש השנה), ירושלים תש"ל, עמ' 71‑69. הפיוט ראה אור לאחרונה גם אצל: ש' אליצור ומ' רנד, אלעזר בירבי קליר: פיוטים לראש השנה, ירושלים תשע"ד, עמ' 203‑199. יש לציין שרש"י בפירושו לבראשית ל, כב מצטט קטע מן הפיוט הזה (הקטע לא הובא כאן; וראה בהרחבה בניתוח הפיוט אצל אליצור, שירה של פרשה).

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך ספרה של פרופ' שולמית אליצור, 'שירה של פרשה' בהוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים התשנ"ט, עמ' 65‑64. לביאור והרחבה על מכלול הפיוט עיינו שם עמ' 68‑61.