בני אפרים שדחקו את הקץ

הפסוקים בדברי הימים א (ז', כ-כב) מספרים סיפור מפתיע על מותם של בני אפרים על ידי אנשי גת:

"וּבְנֵי אֶפְרַיִם שׁוּתָלַח וּבֶרֶד בְּנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ וְאֶלְעָדָה בְנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ. וְזָבָד בְּנוֹ וְשׁוּתֶלַח בְּנוֹ וְעֵזֶר וְאֶלְעָד וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת מִקְנֵיהֶם. וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים וַיָּבֹאוּ אֶחָיו לְנַחֲמוֹ"

מכיוון שמסופר כאן על אבלותו של אפרים, הרי שסיפור זה התרחש עוד לפני הכניסה לארץ. חז"ל שעסקו בפסוקים אלו הצביעו על פסוקים נוספים בתהילים ע"ח (ט-יא) שמשמרים מסורת זו:

"בְּנֵי אֶפְרַיִם נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי קָשֶׁת הָפְכוּ בְּיוֹם קְרָב. לֹא שָׁמְרוּ בְּרִית אֱלֹהִים וּבְתוֹרָתוֹ מֵאֲנוּ לָלֶכֶת. וַיִּשְׁכְּחוּ עֲלִילוֹתָיו וְנִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר הֶרְאָם"

מספר מדרשים למדו מכאן על ביקורת כלפי בני אפרים על כך שדחקו את הקץ וניסו לעלות לארץ עוד לפני היציאה של העם ממצרים. אחד מהם הוא מדרש שיר השירים רבה (פרשה ב) על הפסוק "השבעתי אתכם בנות ירושלים... אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" (שיר השירים ב', ז):

"רבי אוניא אמר: ד' שבועות השביען כנגד ד' דורות שדחקו על הקץ ונכשלו, ואלו הן, אחד בימי עמרם, ואחד בימי דיניי, ואחד בימי בן כוזבא, ואחד בימי שותלח בן אפרים, הדא הוא דכתיב (תהלים ע"ח): "בני אפרים נושקי רומי קשת", ויש אומרים אחד בימי עמרם, ואחד בדורו של שמד, ואחד בימי בן כוזבא"

מבלי להיכנס כעת לדיון אודות דחיקת הקץ של עמרם (מסורת שהשתמרה בספר היובלים) ושל דייני (מוזכר כאחד מרצחני ירושלים בזמן החורבן - משנה סוטה ט, ט), נשים לב לאזכורו של בן כוזיבא, הלא הוא בר כוכבא, שפיקד על המרד כשבעים שנה לאחר החורבן, מרד שגבה קורבנות רבים. הופעתו של בן כוזיבא במדרש יכולה אולי ללמד שבסופו של דבר המדרש כולו מתייחס למרד זה ומנסה להעביר מסר לדורות: בכל הדורות היו מי שניסו לדחוק את הקץ ואף פעם לא עלה בידם.

האם גם בימינו דחקנו את הקץ? זה כבר נתון במחלוקת השקפתית שניתן לומר, כפי שאומרים בשמו של הרב סולוביצ'ק, שהקב"ה הכריע בה בעצם פריחתה ושגשוגה של מדינת ישראל.

לקריאת דעות נוספות בנושא זה לחצו כאן