ההקבלה בין סיפור יריחו למצוות השמיטה והיובל מלמדת, שכשם שמצוות השמיטה והיובל מעידות על כך שהארץ שייכת לה', ומביאות את העם למצב התחלתי בו כל אחד מקבל נחלה מה', כך גם כיבוש יריחו מהווה התחלה חדשה בה הארץ בבעלות ה' וניתנת לישראל לנחלה.
בסיפור המלחמה ביריחו בולטים היסודות הטקסיים: תיאור הכוהנים נושאי הארון, ההקפות ותקיעת השופר. ניתן להוסיף על כך את המניין הסמלי החוזר בסיפור זה בזיקה למספר שבע, הנקשר בדרך כלל לענייני קדושה: במהלך הסיפור מופיעים שבעה כוהנים נושאי שבעה שופרות; השיירה סובבת את החומה במשך שבעה ימים; ביום השביעי מתוארים שבעה סיבובים נוספים; ושיאו של הסיפור מתרחש לאחר הפעם השביעית.
כמו כן, בולטת לעין בסיפור זה החזרה על מספר מילים מנחות שמופיעות בכפולות של שבע: השורש סב"ב (7 פעמים), הפועל רו"ע (7 פעמים), המילה שופר (14 פעמים), והשורש שב"ע (14 פעמים).
יסוד המבנה הסמלי של 'ששה ושבעה', היינו ששה איברים והשביעי הבא אחריהם קדוש, קיים גם במצוות השמיטה והיובל בספר ויקרא (כ"ה). ההקבלה בין סיפור המלחמה ביריחו לבין מצוות השמיטה והיובל חזקה במיוחד לנוכח הציווי לתקוע בשופר, והשימוש במילה "יובל".
היובל חל לאחר שבע שמיטות (שביעיות), והתקיעה נשמעת בחודש השביעי, שלאחריה קוראים דרור לכל יושבי הארץ; בסיפור המלחמה ביריחו היו הקפות במשך שבעה ימים, וביום השביעי הכפלה של שבע הקפות, כשלאחר ההקפה השביעית מתרחש השיא.
נדמה שבסיפור ישנה זיקה בסיסית למצוות השמיטה והיובל. מצוות השמיטה והיובל חלות לאחר ההגעה לארץ, והן מסמלות את הבעלות של ה' על הארץ. ה', בעל הארץ, מעניק את הארץ לתושביה הישראלים כולם, ולכן הם שבים איש לאחוזתו, הנגאלת מיד הקונה הזמני שלה. במובן סמלי זה, התרועה שמריע העם ביום השביעי להקפת יריחו, מעניקה להם את הקרקע ואת החזרה לאחוזה: "הריעו כי נתן ה’ לכם את העיר" (טז). זהו למעשה רגע הפתיחה של מימוש הבעלות של ה' על הארץ והענקתה לישראל.
יתכן שתפיסה זו עומדת גם ברקע המצווה של ההחרמה הטוטאלית של העיר יריחו, כהודאה בדבר הבעלות הטוטאלית של ה' על הארץ.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון