בעצם היום הזה

"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר: בֶּן אָדָם כתוב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" (א-ב)

הנבואה נאמרת בעשרה בטבת בשנה התשיעית לצדקיהו, ביום בו החל המצור, שנה וחצי בדיוק לפני הבקעת חומת ירושלים, שהייתה חודש לפני החורבן. 

ההדגשה הגדולה על נקיבת הזמן, שם היום, על עצם היום הזה הביאה פוסק חשוב כרבי דויד אבודרהם (והסכים עמו ה'בית יוסף') לִפְסוֹק, שעקרונית דוחה צום עשרה בטבת את השבת, ואילו היה חל בשבת היה עלינו לצום בשבת. אנו נוהגים כמוהו כשהצום חל ביום שישי (בלוח שלנו בשבת אינו יכול לחול), ואז אנו נכנסים לשבת בתענית.

המצור אכן היה קשה מנשוא. הקינה באיכה ד' מתארת מעט מחוויותיו:

"טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב... יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן הָיוּ לְבָרוֹת לָמוֹ בְּשֶׁבֶר בַּת עַמִּי" (איכה ד', ט-י)

אך ספק בעינינו אם לכך כיוון הנביא כשהזכיר על תחילת המצור את "עצם היום הזה".

עשרה בטבת, יום תחילת המצור על ירושלים, הוא מנקודת מבטו של יחזקאל יום החתימה. ביום זה חדל הנביא לדבר אל העם עד לאחר החורבן. מפרק כ"ה ואילך יכתוב יחזקאל את נבואות העמים שבפיו, ובפרק ל"ג, לאחר שיתבשר על שהוכתה העיר, יחל את נבואות הנחמה לעתיד. עשרה בטבת מנקודת מבטו הוא תחילת הגלגול למדרון הבלתי הפיך המוביל מן המצור אל החורבן. משל לחפץ שביר המושלך מראש הגג, שלאחת הדעות בתלמוד הוא נחשב כשבור מרגע היותו באוויר, משום שלא ניתן עוד להצילו.

בו ביום גם מתה אשתו של יחזקאל, והוא נצטווה שלא להתאבל עליה - מותה של אשת הנביא מביע את אותו הרעיון בחריפות. אדם חי, גם כשהוא חולה, לעולם קיימת תקווה להצלתו, ואל יתייאש מן הרחמים. משעה שמת, כבר נגזר דינו, ואין לנו אלא להשלים עם כך.

נקודת מבטו של ירמיהו בירושלים הנצורה שונה מכך בתכלית. ירמיהו נותן סיכוי לעיר למרות כל תועבותיה ולמרות רדיפתו עד ליום בקיעת החומה. ואלו ואלו דברי א-לוהים חיים.